תחשבו רגע על עולם עיצוב הפנים בישראל של לפני עשרים שנים, כשרובנו הבנו מעט מאוד באדריכלות, עיצוב וסטיילינג. ללא אינטרנט, ללא קבוצות ופורומים של תמיכה מקצועית למי שבנה או שיפץ, בלי חברינו הטובים: פייסבוק-אינסטגרם-פינטרסט, ועם מעט מאוד ספרי עיצוב שאפשר היה לשאוב מהם השראה.
אז עכשיו, אחרי שנזכרנו במדבר העיצובי הזה, נספר שהמעצבת שרון אלה נכנסה אל עולם עיצוב הפנים לפני 20 שנים. בתעוזה רבה היא הפכה לעצמאית מייד עם סיום לימודיה, עוד לפני עידן המנטורינג והקהילה המקצועית, וצברה המון ידע מעבודת השטח. היום היא לוקחת את התעוזה הזו לתחום ההוראה ופועלת לכך שעולם עיצוב הפנים בארץ יהיה מגוון ועשיר יותר.

סיור קצר

שרון גרה בשכונת נוף ים בהרצליה, יחד עם שתי בנותיה מייה ואלה בדירת גן שנבנתה בשנות ה-60. בעבר זו הייתה דירת שיכון בת 40 מ"ר ועם השנים נוספו לדירה תוספות בנייה. כיום הדירה היא בת 137 מ"ר וכוללת גם גינה של 80 מ"ר.

הדירה נקנתה לפני 11 שנים על ידי שרון ובן זוגה דאז-יובל, ושופצה בתכנונה ובניצוחה של שרון במשך כשלושה חודשים. השיפוץ כלל גם שינויי חזיתות. השילוב של ההריון המתקדם של שרון ביחד עם סיום תקופת השכירות בדירה הקודמת, גרמו לבעלי המקצוע להירתם והשיפוץ ההתרחש באינטנסיביות וביעילות.

השימוש בחומרים פשוטים וטבעיים ניכר היטב בבחירות שנעשו בבית, והוא מהווה חלק מהתפיסה העיצובית של שרון: פשטות ושימוש בחומרים שהשחיקה של השנים המצטברות גורמת להם להיראות טוב יותר.

תוספות הבנייה המרובות שבוצעו עם השנים על ידי הדיירים הקודמים גרמו לריבוי העמודים. חלקם נשארו גלויים, כמו אלה שבסלון, אשר חוזקו על ידי ברזל ונשארו חשופים וכך בעצם הפכו לאלמנט עיצובי שמשתלב במראה האורבני הכללי.

שרון מלקטת במהלך השנים אוסף של פריטים עם הרבה ערך סנטימנטלי. את הציור בסלון, למשל, ציירה אחותה. הוא נעשה על פי צילום של אמה של שרון משנות ה-70. עותקי הציור נמצאים גם אצל שלושת אחיותיה של שרון.
את השידה שרון תיכנננה לפני 20 שנה והיא עוברת איתה מבית לבית וכל פעם משתנה קצת. בשידה משולב חלון של אוניה ששרון מצאה בשוק פשפשים באמסטרדם וזכוכית כחולה.

בחדר השינה ישנו אוסף גלויות שמתשתנה מעת לעת ומאגד זכרונות ממקומות ששרון צילמה או ביקרה בהם.

מי אני

מעצבת פנים, מרצה ומלמדת תכנון ועיצוב פנים. ההתמחות שלי ואהבתי הגדולה במקצוע נתונה לתחום החומרים ואני מעבירה קורסים למעצבים ואדריכלים בנושא ספריית החומרים.

הלימודים

לא ממש ידעתי מה אני הולכת להיות כשאהיה גדולה, למרות שהחיבור שלי לסטייל ואופנה תמיד היה שם. הייתה לי התלבטות לגבי לימודי אופנה, עד שחברה סיפרה לי על מקצוע יחסית חדש – עיצוב פנים. קראתי את הסילבוס ששלחו לי ומצא חן בעיני, אבל לא באמת הבנתי את כל המשמעות של להיות מעצבת פנים. זה היה עידן אחר. היו מעט מאוד מעצבי פנים באותה תקופה, ולא היו סטייליסטים בכלל. האדריכלים היו אלו שעשו גם את עיצוב הפנים.

תוך כדי הלימודים היו לי המון משברים. לא הייתי בטוחה שאני במקום הנכון, כי כשנכנסים לעיצוב פנים נכנסים ללימודים מאוד טכניים של שרטוטים, של חישובים. אז גם לא לא עבדנו על מחשב. התחלנו לעבוד על אוטוקאד רק בשנה השלישית שלי. את רוב התכניות שלנו שרטטנו על שולחן שרטוט עם רפידוגרף.

אני אדם עם המון חופש והפרעות קשב והיה לי קשה. מצד שני, אני גם יודעת לסגל לעצמי שיטות עבודה ולימוד. בסופו של דבר סיימתי את הלימודים כמצטיינת מחלקה.

ההתחלה

הפרוייקט הראשון שלי היה בית שקנינו ושיפצנו במלחה הישנה בירושלים. קנינו בית שהיה במצב חורבה ובמשך קרוב לשנה שימרנו ושיפצנו את הכל. זה היה סוג של עבודת הסטאג' שלי. טיילתי אז ביפן ומקסיקו והיו לי הרבה רעיונות מופרעים שהבאתי משם, שהיום כמעצבת הרבה יותר בשלה, לא הייתי עושה אותם. מאוד אהבתי חומרים כבר אז, וחקרתי אותם.
אחרי הלימודים שיפצנו את הבית. מגזין בניין ודיור שלחו אלי הביתה צלם והבית פורסם במגזין, וזו הייתה בעצם נקודת ההתחלה המקצועית שלי. התחילו לזרום אלי העבודות. הרבה אנשים הגיעו אלי בגלל פרסום הבית ובגלל ששמעו מפה לאוזן.

התחלתי עם הרבה פרוייקטים משמעותיים שזרקו אותי מייד למים ולימדו אותי המון על התחום. תכננתי את הסניף הראשון
של קפה הלל בירושלים. אחר כך התחילה תקופת פריחה של חללים מסחריים שאנשים כבר הבינו שצריך להשקיע בהם יותר.

היה לי אז אומץ של צעירים. לא היה לי צורך להכנס לעבוד במשרד. כמובן שהיו בזה גם חסרונות. שילמתי מחיר על לקיחת אחריות גדולה כבר בגיל צעיר מאוד ועם כל כך מעט נסיון. היום אני חושבת שיותר נכון להתחיל בעבודה במשרד כלשהו לעיצוב פנים או אדריכלות כדי ללמוד את העולם הטכני ואת המשמעות של השלבים בפרוייקט.
מצד שני, אני גם מלמדת נשים בנות גילי שעושות הסבה מקצועית וברור לי שהן רוצות לעבוד, והן לא יתחילו לשרטט שעות במשרדי אדריכלים על מנת לצבור נסיון טכני.
אם אני מסתכלת אחורה אני לא חושבת שדברים היו יכולים לקרות אחרת עבורי כי אני לא טיפוס שמסוגל לשבת במשרד. אני טיפוס של יזמות ושל תקשורת שוטפת עם אנשים.

מעברים

באיזשהו שלב החלטנו לעזוב את ירושלים ועברנו לבית ביפו ליד שוק הפשפים. דירת גג עם תקרות גבוהות. אחר כך עברנו למתחם נוגה כשעדיין לא היה שם כלום. כשהחלטנו לקנות בית והתחלנו לחפש, גילינו שהמחירים בדיוק אז התחילו לעלות, ולא מצאנו בית שעמד בתקציב. ככה הגענו לשכונת נוף-ים בהרצליה.

הגענו לפה דרך חברים ואהבנו את האופי המעורבב של המקום. שכונה של פעם לצד נובורישיות מתפתחת של אנשים חדשים שמגיעים לכאן. יש לי בית שאני מאוד אוהבת ולילדות שלי מאוד טוב כאן. אז בינתיים אני כאן ויום אחד אני אחזור לתל אביב – זה ברור לי. אני מאוד אורבנית.

בית ועבודה

אחת ההחלטות שלקחתי על עצמי, כשהפכתי להיות אמא, זה שהרצון לממש את עצמי לא יבוא על חשבון האמהות ובנותיי. אני משתדלת ב-14 שנים האחרונות, מאז נולדה מייה, לשלב בין השניים. זו הסיבה העיקרית להחלטתי להישאר ולעבוד מהבית. הבית הוא עוגן שמאפשר לי לקיים את כל עיסוקיי ובחירותי בחיים. אני מאמינה שגם כשהילדים גדלים ומגיעים לגיל ההתבגרות, הם זקוקים לנוכחות שלנו, ואף יותר.

אני נמצאת במסגרת העבודה גם מחוץ לבית, בפיקוחים, בחירות חומרים, הרצאות, והוראה במסגרות שונות, אבל כשנדרשת ממני עבודת מחשב וניהול העסק – אני מעדיפה לעבוד מהבית. משתדלת להיות נוכחת במקביל בעבודה ובבית, כך שהערבוב בין הבית לעבודה קיים כל הזמן.

קהילתיות רשתית

הקהילה הרשתית בין מעצבי הפנים היום מאפשרת תקשורת שלא הייתה קיימת אז בתחילת הדרך שלי. תקשורת מפרגנת יותר, שמאפשרת העברת אינפורמציה. בתחילת הדרך שלי היו כאן אליטות, אוטוריטות. היה אז מעט מאוד שיתוף במידע, ולמעצבים צעירים היה קשה.
נכון שהיה אז את מרכז הבנייה בגעש עם ימי העיון, אבל עידן הרשתות החברתיות שינה את כל התמונה. זה משהו שעוזר בהתמודדות עם ההתחלה. בייחוד למי שיוצא היום אל עולם עיצוב הפנים אחרי הסבה, בלי התמחות במשרדי עיצוב ואדריכלות.

המעבר להוראה

לפני 10 שנים, אחרי שילדתי את אלה, הבנתי שאני לא מוכנה לקום בבוקר ולעשות משהו שאני לא נהנית ממנו. הרגשתי מאוד בודדה בדרך שלי, במקצוע שלי. תמיד לבד. אין תקשורת שמייצרת סיעור מוחות, חברויות מקצועיות, שותפויות, ואני אדם מאוד חברתי. חברת אנשים זה אוויר לנשימה בשבילי. החלטתי שהחתיכה החסרה במקצוע הזה עבורי היא התקשורת הבין-אישית.
בשלב הזה הבנתי שאחרי 10 שנים כמעצבת פנים, יש לי כבר מספיק ידע כדי ללמד. גם ידעתי שאהיה טובה בהדרכה כי עסקתי בזה בשרות הצבאי שלי. היה לי המון ידע של עבודת שטח. הבנתי שחסר בעולם המעצבים והאדריכלים הידע שמאפשר להם לעבוד נכון עם חומרים. וזה מייצר הרבה מאוד קושי בתהליכי עבודה. זה מתחיל בהבנה של חומרים בסיסיים, עובר דרך חשיפה לחומרים חדשים לגמרי, ומגיע לביצוע בחירות אמיצות יותר בפרוייקטים, כי ברגע שמכירים את החומר כבר לא מפחדים ממנו, או לא מפחדים להציע אותו ללקוח, מה שמביא לפרוייקטים עם הרבה יותר העזה.

התחלתי להעביר קורות חיים והתקבלתי לכל מיני מסגרות שמלמדות עיצוב פנים. אחרי כמה שנים במסגרות האלו בניתי קורס שלי ששם דגש על נושא החומרים. זה תמיד היה תחום שלמדתי, חקרתי, יישמתי וידעתי שהוא מאוד משמעותי.
התקשורת עם התלמידים שלי הביאה אותי למחוזות חדשים ומופלאים. הקשרים החדשים שנוצרו, האהבה שקיבלתי בזכות הידע שהעברתי. אלה יחסי גומלין אחרים לגמרי ממה שחוויתי ביחסים שלי מול בעלי המקצוע או מול הלקוחות. זה עולם אחר ששבה אותי.
אני תמיד נשארת בקשר עם התלמידים. יש לי קבוצה פרטית של בוגרי קורסים. זה גורם לי לסיפוק אדיר לראות איך התלמידים שלי מתפתחים ופורשים כנפיים. זה מרגש אותי מאוד וזו הסיבה שהאנרגיה שלי כיום בעיקר מופנית להדרכה.

עיצוב פנים

זה מקצוע שמייצר המון אמביוולנטיות אצל כולנו. אני שומעת את זה הרבה כי אני נפגשת באופן יומיומי עם הרבה מאוד מעצבות פנים ואדריכליות. הרוחביות שלו, העניין ההפקתי שלו, החלק הטכני שלו. בסופו של דבר העניין היצירתי מאוד מצומצם.
היום אני נמצאת במקום בו אני בוררת מאוד את הפרוייקטים שאני לוקחת. אני מעדיפה לא לקחת דירות קבלן כי זה לא ממש מעניין אותי. אני אוהבת חללים עם הסטוריה. עם סיפור, נשמה. בתים שאפשר לשלב בהם סיפור חדש מבלי להשתלט על החלל. אני יודעת גם לסנן עבודות לפי תקציב, כי אם יש פער מאוד גדול בין הרצוי למצוי, אני יודעת לצפות את כל הבעיות האפשריות.

המושג עיצוב פנים בעיני הוא זמני ונישתי. אני חושבת שמעצבי הפנים צריכים לשאוף להיות מעצבים רב תחומיים שמאחדים כמה רמות של עיצוב. אם אתה אדם שנוגע באסתטיקה ויש לך את הכלים, אז הכללים הם אותם כללים. השינוי הוא רק בחומריות. אפשר לתכנן פרוייקטים שמשלבים רב תחומיות.

הגדרות

אני חושבת שצריך לעשות כאן סדר בהגדרות המקצוע. צריך להבדיל בין הסמכה שמקבל מי שלומד עיצוב פנים במכללה שמלמדת שנה, או שנתיים או מי שלומד לימודי תואר בעיצוב פנים. אין בי שיפוטיות. הכל טוב, ולכל אחד מתאים משהו אחר, אבל מאוד חשוב שיהיו הגדרות ברורות בהסמכה של מעצבי פנים. יש המון אי סדר בתחום, והרבה מצבים חדשים שנוצרו בעקבות הפריחה של התחום בארץ. מישהו צריך לארגן את ההגדרות בצורה ברורה.
אני לא חושבת שארבע שנים זה הדרך האולטימטיבית ללמוד עיצוב פנים, אבל אני יודעת שהיום האקדמיות לוקחות את התחום למקום של רב תחומיות, מתוך ההבנה שהידע שלנו בחומר ובטכנולוגיה יכול להביא אותנו לתיכנון היקפי יותר בעולם העיצוב.

חומרים

אני נמצאת עם יד על הדופק עם הרבה מאוד ספקים בארץ ובעולם. מנויה על ספריות חומרים. קוראת המון. כל הזמן מעשירה את הידע בתחום. זה עולם שמסקרן אותי הרבה יותר מלקרוא על עוד דירה מעוצבת. ומה שמסקרן אותי אני שם.

אני אדם של חומרים טבעיים. מאוד קשה לי עם חומרים סינטתיים שהם תחליף. יש היום תחליפים נהדרים שלפעמים יכולים להתאים לפרוייקט הרבה יותר מהחומר הטבעי, אבל עדיין אני מעדיפה את החומרים הטבעיים. זה משהו שהיה תמיד קיים אצלי, עוד מהעבודה הראשונה שלי.
אני אוהבת שחומר מתיישן. שמקבל את האופי שלו עם השנים. גם ריצפת הבטון בבית שלי מתיישנת בגלל שאני לא היסטרית לחומרי האיטום שלה. קשה לי להבין את ההיסטריה שיש בארץ על חומרים שמשתנים ומתבלים.
אני גם אוהבת דברים מאוד פשוטים. בעיצוב שלי אני לא נכנסת לייצור של פרטים שנותנים show מטורף. אני אוהבת את הפשטות שמשאירה מקום לסיפור של הבית. הכיוון שאני חותרת אליו הוא מה הצרכים של החלל כדי להתאים לו את החומר.

עיצוב בארץ

יש פה מודעות לעולם האסתטיקה, היא חשובה ומעניינת ומעידה על זה שיש פה מקום להרבה מעצבי פנים לעבוד. כי כל אחד שזקוק היום לשיפוץ או הלבשת הבית מבין שעדיף לו להעזר באיש מקצוע בתחום, ומהמקום הזה זה מדהים לראות את התחום מתפתח והופך להיות נגיש.

אנחנו מדינה מאוד צעירה ורואים כאן התפתחות שלא הייתה קיימת בתחילת דרכה של המדינה. אני מאמינה שעוד כמה עשרות שנים נוכל להגיד שאלה הם המאפיינים של תרבות האסתטיקה הישראלית בדיוק כמו שאנחנו יכולים היום להסתובב באירופה ולזהות את מאפייני העיצוב שם.

תעוזה

אנחנו נמצאים בשורה הראשונה מבחינת השפע שקיים בארץ. המנעד נמצא כאן בייבוא וביצוא. אבל בפועל אנשים הולכים עם הידוע, עם מה שמכירים ומפחדים לעשות שימוש בחומרים שלא מכירים. זה מאוד אנושי.
חוץ מהפחד מהלא מוכר ישנן גם מגבלות מול לקוח, מוסכמות מול לקוח. אני תמיד מדברת על זה עם התלמידים שלי שצריך לדעת כמה אנחנו כמעצבים יכולים להביא את עצמנו בפרוייקט ואיפה אנחנו שמים את הגבול של עצמנו מול הרצונות של הלקוח.
אני גם חושבת שזה עניין של חינוך עיצובי. להעז ולחשוב מחוץ לקופסא ולהבין שאנחנו לא רק אוצרים בעבודה שלנו – בוחרים פריטים יפים ומלבישים בהם את הבתים. אנחנו גם יוצרים.

חלומות

מאחלת לעצמי להעביר את הידע לכמה שיותר אנשים. עם הרבה הומור, אופטימיות ומשמעת. לעשות הכל מתוך נוכחות מלאה ואמונה ותשוקה. הייתי רוצה לייצר חלל אחד שנותן במה ליוצרים צעירים ומחבר את כל העיסוקים שלי: מלמדת, מעצבת ומוציאה מתוך החלל הזה גם את סיורי העיצוב שאני עורכת.
אני גם פועלת כדי לפתח את הקשרים האלה בין קהילות העיצוב בארץ. אני עובדת עכשיו על אירוע שנקרא בלה בלה חומרים שהמוטו שלו הוא לייצר קשרים קהילתיים בין מעצבי פנים, אדריכלים וסטייליסטים לבין מעצבי מוצר ישראליים. אני חושבת שהקשר הזה לא קיים מספיק ויש לזה עוד המון מקום. כבר עשיתי את האירוע המקדים וקיבלתי תגובות נהדרות על הרעיון ועל החוויה.

לקחנו הביתה

את היכולת של שרון לזהות מה בדיוק יגרום לה לקום בבוקר בשמחה אל העבודה במקצוע שבחרה לעצמה ועל הדרך שעשתה כדי להגיע לשם וגם להישאר שם. את הרצון לעסוק בעיצוב פנים באופן רוחבי, את הצורך להעביר את זה הלאה ולהיות חלק ביצירת קבוצה תומכת ומפרגנת של קולגות.
שרון יקירה, תודה רבה לך על בוקר מלא בקסם וחוכמה.
תודה רבה גם לאורית ארנון הצלמת האלופה שהפליאה גם הפעם בצילומיה. אורית מתגוררת בנוף-ים מילדותה, כך שהביקור אצל שרון היה עבורה סוג של ביקור שכנות.