.

מירי בלבול היא מחלוצות בשורת ההום סטיילינג בישראל. היא החלה את דרכה בתחום כשרבים עדיין לא ידעו שככה בעצם קוראים לזה.
מירי מוכרת לנו דרך מסעות העיצוב שלה, ההדרכה, הסדנאות, ההרצאות, הירידים והתרומה לקהילה, אבל למרות העשייה המרובה שלה, רובנו לא באמת מכירים את המנוע שעומד מאחורי האנרגטיות העיצובית הזו. אז נסענו לצמצם פערים בבית של מירי ברעות, כדי לפגוש ולהכיר מקרוב את האישה המרתקת הזו.

כשנכנסנו אל מירי הביתה בשעת בוקר לא מאוחרת, היא כבר הייתה במהלך שטף של שיחות עסקיות, כיאה למי שמתעוררת בשעה 4 בכל בוקר (כפי שגילינו מאוחר יותר בשיחה), והבוקר שלנו הוא בערך הצהריים שלה. מירי קיבלה אותנו עם כל החום, הלבביות והפירגון הענקי שהפכו למזוהים איתה כל כך. כמה מרגש היה בשבילנו לשמוע מילים טובות על העשייה שלנו מאושיית סטיילינג כמוה. קפה, צלחת מתוקים מהמימונה שמירי שמרה לנו במיוחד, ויצאנו לדרך.

סיור קצר

את הסיור התחלנו במטבח החדש יחסית. המטבח נולד לפני שנה, כשמירי הייתה בסיור לרכישת מטבח עם לקוחה, והחליטה בספונטניות שגם היא רוצה מטבח חדש לעצמה. את הידיות מירי קנתה הרבה לפני שידעה שהיא הולכת להחליף את המטבח שלה. כמי שמחוברת לנושא ה-DIY ועיצוב בר השגה, גם במטבח שלה מירי רצתה להכניס את החסכון בעלויות, ולכן הודבקו על דלתות הארונות לוחות MDF מחורצים.

על אחד מקירות המטבח תלויה מראה שמזכירה בצורתה מגן קדום. מירי רכשה את המראה מהאתר של SIBELLA COURT, המייסדת של אנתרופולוג'י שהיא מעצבת אהובה עליה במיוחד. מירי אומרת שיש לה חיבור עמוק וקדום עם הסמל הזה. אין לה שום הסבר הגיוני לחיבור הזה, אבל הוא קיים.

בסלון ניצבת ספת קטיפה יפהפיה בירוק עמוק. הספה, וצבעוניות השחור-זהב של הפריטים מסביב יוצרים מראה מהודר ודרמטי בחלל.

על השולחן באורח קבע נמצאים ספרי ההשראה של מירי עם ערימות של מגזינים. מירי אוהבת לבחון את הצילומים בספרים, את הפונטים, לנתח את קו המחשבה שעומד מאחורי העיצוב הגרפי של הספר.

בפינת האוכל השולחן, הספריה, הכיסאות והספסל חוברים ביחד למראה תעשייתי וקשוח, שיוצר דיאלוג מעניין עם השטיח הפרחוני.

על הקיר תלויים נזר מוזהב ותמונות ממוסגרות מ-1888 שהביאה איתה מירי מגלריה ברומניה. והנה סמל המגן הקדום מופיע גם כאן.

החדר של הבת עדי עוצב ממש לא מזמן ונמצא עדיין בשלבי עיצוב אחרונים. את החדר עדי מעצבת ביחד עם תלמידה של מירי. מירי אומרת שעדי עצמאית לגמרי בעיצוב החדר שלה, ולא כל ההצעות העיצוביות שהיא מנסה להציע לעדי, עוברות את מבחני הסף הקשוחים של עדי.

מהחדר של עדי, מירי מובילה אותנו אל הממלכה הפרטית והאהובה שלה – חדר העבודה.

בכל בוקר מירי מתעוררת בשעה 4:00, מכינה לעצמה קפה ומגיעה אל חדר העבודה שלה. שם היא שואבת השראה, מעלעלת, חוקרת, חושבת, מתכננת. החשיבה של מירי כל הזמן נעה סביב הציר של מה לחדש, איפה לשכלל ואיך להביא את הדבר הבא.

החדר מלא בשכבות-שכבות של פריטים שמירי מלקטת ממקומות שונים במסעות שלה וגם את אוסף המכוניות, העפרונות והסרגלים שלה.

אינטנסיביות העשייה והלימוד של מירי, והאהבה הגדולה שלה לעיצוב, ניכרות בכל פינה בחדר העבודה שלה.

מחדר העבודה אנו חוזרות אל הסלון לשיחה מרתקת על רבדים פחות מוכרים וידועים של מירי.

מי אני

אני נשואה ליעקב ואמא לאליאור – בן 30, שף שפותח מסעדה בניו יורק, עמית – איש בטחון בנתב"ג בן 28, ועדי – חיילת בת 19. הילדים שלי הם משוש חיי. הם הכח שלי והעוגן שלי. בכל אחד מהם יש פן יצירתי, והם לקחו ממני את המוטו של העבודה הקשה ששכרה בצידה. יעקב הוא איש מדהים שנותן לי חופש להיות מי שאני. הוא מעניק לי את הבמה ונותן לי לעשות את כל מה שעולה ברוחי.

הגדרה מקצועית

אני מרגישה שאני משנה, מביאה את הבשורה, אני מרגישה שאני משפיעה. אני מרגישה שיש לי את הכח להשפיע. אני חושבת שאני מעצבת טובה, אבל להיות מעצבת טובה זה לא מספיק. אני חושבת שמעצבת צריכה להיות בעלת רעב עיצובי. אם הרעב שלי לעיצוב היה פונקציה של קלוריות, הייתי עלולה להיות בבעיה חמורה.
אני לא מתיימרת להיות מה שאני לא. מרגישה מאוד בנוח בעור של עצמי. לא למדתי עיצוב בשום מסגרת, אפילו יום אחד בחיי. הלמידה שלי באה ממסעות עיצוב בעולם, מערימות הספרים שלי, מהמנויים שלי למגזינים בארץ ובחו"ל. יכולתי לבחור ללמוד עיצוב במסגרת של 4 שנים, אבל בחרתי שלא. רציתי את החופש כדי לא להיות מקובעת – כי אני מאמינה שלעיצוב וסטיילינג אין חוקים. אני גם כל הזמן לומדת. ספריות צינורות האינסטלציה שלי, למשל, נבנו על סמך ביקור שלי בתערוכת עיצוב במילנו לפני 4 שנים. על סמך הביקור הזה, כשחזרתי לארץ החלטתי ללמוד את הטכניקה הזו ואחרי שלמדתי את הטכניקה, התחלתי להעביר אותה הלאה בסדנאות.

הבית שלי

את הבחירות העיצוביות בבית שלי עשיתי לא מזמן. החלטתי שהבחירות הקודמות כבר לא מייצגות אותי. בבית הקודם היה מראה הרבה יותר מחוספס. אני מאוד שלמה עם מראה הבית היום, ואם תבואו לכאן בעוד 3 שנים, אני מאמינה שהמראה לא יהיה מאוד שונה מהיום. אני לא משנה בית בהתאם לטרנדים. הבית הוא שלי, הוא חייב להיות אני. החותם העיצובי שלי הוא מאוד ססגוני, אבל הבית שלי צריך להיות בעל מראה אחיד.

רעות

לפני 26 שנים כשפתחו את השכונה והתקבלנו אליה, הייתה הגרלה. עברתי ב-70 בתים, בית בית עד שהגעתי לבית הזה. אהבתי את המיקום המדוייק שלו במרכז גבעת הברושים שממול. ידעתי שבבית הזה אני רוצה לזכות, ובסופו של דבר זה הבית שזכינו בו בהגרלה.

אני אוהבת את השקט הזה שיש כאן ברעות. אני מרגישה שאני צריכה את השקט הזה עם כל העשייה שלי ולא הייתי יכולה לגור בתל אביב. יש לי בכלל תוכנית לעבור לגור בגליל, כשאגיע לפנסיה. אני מאוד אוהבת את הגליל ומרגישה שאחרי שאני עוברת את יוקנעם משהו בי נפתח. יעקב לא מתרגש מהתוכנית שלי. הוא חושב שאני בכלל לא אצא לפנסיה.

הדרך

שירתתי בקבע במשך 25 שנים. ניהלתי את גף ההדרכה הלוגיסטי של חיל האויר. כשהחלטתי להשאר בקבע אנשים מסביבי אמרו לי שחבל, כי אני מוכשרת, אבל אני ידעתי שיש דרך שאני צריכה לעבור. אני מאמינה שהגעתי לנקודה העכשווית בחיים שלי והייתי מגיעה אליה בכל מקרה, גם אם לא הייתי נשארת בקבע, וגם אם הייתי מתחילה לעסוק בעיצוב כבר לפני 25 שנים. אפשר להגיד שכבר בצבא בחרתי בדרך שלי עוד לפני שהבנתי שבחרתי בה. החדרים שלי בצבא תמיד היו עם צבעי גואש ובריסטולים. קראו לי תמיד לעצב את הבמות בבסיסים השונים. כבר אז הייתי לוקחת קבוצה של חיילים והיינו הולכים ביחד לעצב בתים של קשישים ברמלה. בתקופה ההיא עוד לא קראו לזה לעצב אלא לסדר. גם את הבתים של השכנים והחברות כבר עיצבתי אז. אהבתי עיצוב, אבל עדיין לא סימנתי לעצמי שזה המקום שלי.

נקודת המפנה

בשנת 2007, אחרי שהשתחחרתי משירות הקבע, פתחתי עסק לעיצוב והפקות אירועים. עשיתי אירועים מדהימים והשקעתי בעסק הזה המון. אפילו ניגרתי, ציירתי ובישלתי. אבל כבר אז הבנתי שזה לא הכיוון. השינוי קרה בשבת אחת, חצי שנה אחרי שהשתחררתי, כשהתקשרה אלי מישהי בוכה והיסטרית, וסיפרה לי שיש לה בעוד 4 שעות אירוע של 350 איש, וחברת הפקת האירועים שהיא שכרה לא מגיעה. כל כך ריחמתי עליה והיה לי ברור שאני אעזור לה עם זה. תוך 4 שעות הייתי צריכה להבין מה הקונספט של האירוע ולעצב אותו, וכל זה כשאין לי אפילו סיכה אחת קטנה ממה שצריך. אבל האמנתי בתוך תוכי שאני יכולה לעשות את זה.

תוך 4 שעות גייסתי ספקים והקמנו אירוע מדהים. בסוף האירוע באה אלי הלקוחה, הודתה לי ושאלה אותי מה היא יכולה לעשות בשבילי. ביקשתי ממנה שתגיד לי עבור מי עיצבתי את האירוע. וכשהבנתי שהאירוע היה של חברת מוטו תקשורת, אמרתי ללקוחה שאני מאוד אוהבת עיצוב ואני רוצה לעבוד במגזין נישה, ששייך למוטו תקשורת. ככה הגעתי לפגישה עם עדי פוגל הולנדר, העורכת של נישה. שאלתי את עדי אם יש דרך כלשהי שבה אוכל להשתלב במגזין. לא כיוונתי לשום מקום. עדי סיפרה לי על מדור מייקאובר חדש שנקרא "מקיר לקיר", ושיש כמה מעצבות שמתחרות על המדור הזה. היא ביקשה ממני להגיש הצעה למדור. הפרוייקט שקיבלתי היה מאוד מורכב, אבל הצלחתי להבריק שם, ולעשות חיבורים נכונים בין הפריטים שהבאתי. עדי מאוד אהבה את מה שעשיתי, והחליטה לתת לי עוד הזדמנות. גם שם הברקתי. אחריה הייתה עוד הזדמנות ועוד אחת ואז קיבלתי את המדור. עשיתי את המדור במשך 6 שנים. אפשר להגיד שהמדור הזה היה מדור סטיילינג עוד לפני שידעו בארץ מה זה הום סטיילינג.

הזדמנויות

אני מאמינה בהזדמנויות. הזדמנות זה נקודת המפגש בין הזמן למזל. אם את יודעת לנצל את נקודת המפגש הזו, אז דברים טובים קורים. אני תמיד מדברת עם התלמידות שלי על הזדמנויות. נופלת לידיים שלכן הזדמנות – קחו אותה, תמתחו אותה ותנצלו אותה. יש שפע של הזדמנויות כל הזמן. יש לי סיפור מעניין על הזדמנות: רציתי את המזגן הספציפי הזה והיה בעייתי להתקין אותו. הילדים כבר התחננו למזגן וביקשו שאתפשר ואתקין מזגן רגיל. אבל לא התפשרתי והתעקשתי.

האדם שהגיע להתקין לי את המזגן, אמר לי שהוא שמע שאני מבינה בעיצוב והוא רוצה להכיר לי חברת יבוא מרומניה של חומרי גמר. בהתחלה לא הבנתי מה זה קשור אלי, אבל בכל זאת הסכמתי להיפגש כי חשבתי שזו אולי הזדמנות למשהו מעניין. נפגשנו ותוך שבוע החלטתי שאני נוסעת לרומניה. שם הכירו לי מעצבת רומניה ואני הולכת לעצב איתה דירה ובית מלון ברומניה. בנוסף לזה אני הולכת להרצות ביולי בפני קהילת האדריכלים והמעצבים ברומניה. ההרצאה תהיה בנושא הום סטיילינג כי זה משהו שעדיין לא מוכר שם. דווקא ברומניה, שבה יש להרבה אנשים אילוצי תקציב, הום סטיילינג יכול להיות פתרון נהדר עבורם. ההזדמנות נוצרה מהמזגן שלי עד לחברת חומרי הגלם ועד לעיצוב והרצאות ברומניה.

נתינה

גדלתי בבית ברמלה ואני לא יכולה להגיד שעיצוב היה דבר משמעותי בו. היינו עסוקים בהישרדות, אבל בכל זאת הייתה בו נתינה. אמא שלי ז"ל הייתה פותחת את התריס האחורי בבית שלנו, ומסדרת שקיות של ירקות ופירות לנזקקים שהיו באים לקחת אותן. ולא היינו עשירים, אבל ממה שהיה לנו, אמא הייתה נותנת לנזקקים.

אחרי חצי שנה במגזין נישה הבנתי שצריך לקחת אותו לכיוון חדש של לעצב לאנשים נזקקים ולחבר את העיצוב לקהילה. באתי אל עדי העורכת עם הרעיון והיא הסכימה. התחלנו לעצב פרוייקטים של הוסטל ובתי נזקקים, וזה חיבר לי את עולם הנתינה אל עולם העיצוב.
אני מאמינה שאפשר לרתום אנשים לצרוך נתינה ופרוייקטים קהילתיים. לפני 5 שנים חברת הפקות פנתה אלי בבקשה לעשות איתי תוכנית טלוויזיה. ככה הגעתי אל בית של אשה צעירה שביקשה שנעשה בבית שני שינויים קטנטנים. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מסתפקת רק במה שהיא ביקשה. התקשרתי למיכל נוף וקיבלתי מויה ארקדיה משאית עם כל מה שצריך: חיפויים, ריצוף, ברזים וכו' ומאיקאה הגיעה משאית עד רמת הסכו"ם. גם טמבור תרמו וקבלן נדיב מירושלים ביצע את העבודה. תוך 3 חודשים עיצבנו בית מדהים רק מהתרומות האלה. גם פרוייקט צו 8 ממחיש כמה זה אפשרי לרתום אנשים למען מטרה טובה משותפת.
אני מרגישה שהשליחות שלי היום היא לחבר את הקהילה עם העיצוב. זו השליחות שלי. אני מאמינה שעיצוב מגיע לכל אחד. לא משנה – יש לך כסף / אין לך כסף. אפשר לעשות גם באין הזה. משם בא ההום סטיילינג. כשמתעוררים בבוקר לבית שהכל בו מסודר ויפה, זה משפיע על האנרגיה שלנו לקום לחיים, לקום לעבודה.
בקורסים שלי הפרוייקט הקהילתי הוא חובה. דרך הפרוייקטים המרגשים האלה התלמידות לומדות מה זה עיצוב שמשנה חיים. אני חושבת שעולם העיצוב הוא מאוד מרוחק בהגדרה שלו, אבל התפקיד שלנו הוא להוריד את האליטיזם הזה, גם למציאות שרחוקה מעולם העיצוב.

בית הספר

ברגע שהבנתי שאני יכולה לזהות את הדבר הבא, שיש לי מה להגיד, ואני לא רוצה לשמור את הידע לעצמי, החלטתי שאני רוצה להעביר הלאה וללמד. אני חושבת שאני באמת מביאה משהו לתלמידות שלי. מתוך החיות של העבודה בשטח. אני מביאה את האמת ולא את התאוריה. אני מביאה את המהות של המקצוע והתמצית שלו. בשביל זה אני עובדת קשה מאוד. הייתי עושה פעם מסעות עיצוב במילנו ופריז, אבל הפסקתי עם זה, כי הייתי עסוקה כל הזמן בלהדריך וזה בא על חשבון זמן הלימוד הפרטי שלי בתערוכות האלה.

בית ספר לא יכול להיות רק בתל אביב ולחכות שיגיעו אליו. אני חושבת שמגיע לכולם ללמוד עיצוב, גם אם זה אומר שאני אסע שעתיים לכל כיוון. אני מלמדת בכל הארץ ומביאה את ההום סטיילינג לצפון ולדרום. אני רוצה שהתלמידות שלי יהיו קצת יותר טובות ממני. לא יותר מדי, כי אז זה כבר יעצבן אותי. אני צוחקת, כמובן. אני מאוד עוזרת לתלמידות ונותנת להן תמיכה גם אחרי הקורס. אני לא יכולה להציג את עצמי כחברתית ואוהבת לתת ולעזור, בלי שיש לי קבלות על זה כמדריכה.

שיתופיות

שיתופי פעולה ועבודה עם קולגות זה הדבר הכי נכון לדעתי. לא צריך לפחד משיתוף. צריך לדעת לשתף ולא לשמור את הדברים. שום דבר לא נשאר אצלי בדם, כי שום דבר לא באמת שלי. זה של כולנו. אז למה לא לתת את זה? אם יש משהו חדש שגיליתי ואשמור לעצמי כדי שקולגות לא ידעו  על זה – אז מה עשיתי בזה? חשוב שכולם ידעו, שכולם ילכו לשם. ככה אני מזרימה שפע. גרמתי למשהו טוב. והשפע והטוב האלה זורמים וגם חוזרים אלי.

אורלי רובינזון

אורלי בעיני היא האורים והתומים של עולם העיצוב בארץ. הפניה שלי אליה ליצירת ספר הום סטיילינג הייתה במקביל לפניה של מישהי שביקשה מאורלי לתת ייצוג לבתים פחות מפוארים. היא סוג של מורה דרך עבורי. יש בה המון ידע וחכמת חיים שהיא מביאה איתה לעולם העיצוב. החיבור שלי איתה הוא כאדם לאדם. בזכות אורלי הקמתי בית ספר. עד אורלי היו לי סדנאות. ואז יום אחד אורלי באה אלי ואמרה לי – את לא סדנאות, את קורסים ואת בית ספר. ומאז אני בית ספר.

מירי בעוד 3 שנים

מלמדת בעולם. ברומניה ובאיטליה. האנגלית שלי לא טובה, ואני לא מצליחה להתגבר על זה. אבל  אני לא אתן לזה לעצור אותי. בהרצאות שלי הקיץ ברומניה, אני ארצה בעברית ויהיה מתורגמן. לא נותנת לפרטים כאלה קטנים לעצור אותי. אני גם רואה את סקולה גדלה. אני אמשיך לעבוד עם אנשים ולעצב בתים. אני גם מאמינה שהפרוייקטים של התרומה לקהילה יגדלו. צו 8 למשל הוא פרוייקט שממשיך לעבוד, ואני מאוד שמחה על זה. זה חלק ממני וזה ימשיך.

לקחנו הביתה

את מודעות השפע, את האוטודידקטיות, את הרעב המטורף לעיצוב, את הרצון לשנות ולהזיז דברים ואת הכח האדיר לרתום אנשים לטובת הקהילה הנזקקת. מירי בלבול היא אישה שיודעת מה היא רוצה, ויודעת איך מגיעים לשם. תודה לך מירי יקרה על בוקר של השראה ענקית.

תודה גדולה לאורית ארנון הנהדרת על הצילומים הנפלאים האלה. מוזמנים לעוד תמונות מהביקור אצל מירי, גם באינסטגרם שלנו.