לירז ליבנה: לבית שבנינו לפני ארבע שנים עברנו מיחידת דיור קטנטנה, שבה גרנו בשכירות בזמן הבניה. כשהבית היה מוכן, והמובילים סיימו להעביר את כל רכושנו למשכננו החדש, גילינו שכל הריהוט וכל הארגזים שלנו מסתכמים בערימה לא מאוד גדולה בפינת הסלון. הספה צנועת המידות ושולחן האוכל הקטן שליוו אותנו בנאמנות עוד מימי הדירות השכורות בתל אביב נראו פתאום כל כך לא שייכים. בהיעדר שאריות תקציב לטובת הלבשת הבית, ובעייפות אופיינית לבונים שזה עתה סיימו את פרוייקט הענק הזה שנקרא בניית בית, בחרנו בפתרון הזמין, הזול והפשוט ביותר הידוע גם בכינויו "איקאה". הבית שלנו אמנם התחדש בספה ופינת אוכל שהולמת יותר את מימדיו, אבל המשיך לחכות בסבלנות. הוא חיכה שנתחיל להרגיש אותו, את הזרימה של החיים בתוכו. שנבין מי אנחנו, ומה אנחנו בעצם אוהבים, עכשיו כשזה כבר בית משלנו.

הסבלנות הזו התבטאה בקירות לבנים ונטולי מסמרים במשך תקופה ארוכה. להחליט זה מחייב, ומגביל ומצמצם. ובכלל יש כל כך הרבה עיצוב יפה מסביבנו. הניקיון של העיצוב הנורדי, הקוליות של הבוהו, החום של השאבי שיק – איכשהו הצלחתי למצוא את עצמי בכולם. חוסר היכולת להחליט ולהתמסר לכיוון אחד מחייב הביאו אותי לרקום הרבה תוכניות בתאוריה, אבל מעט מאוד במעשים. אבל החיים, כידוע, לא קורים בתאוריה, וגם בתים לא.

הזמן הזה שחלף לו בין הקירות הלבנים הצמיח איתו תובנות חדשות. אם להחליט על סגנון עיצובי מסויים מרגיש כמו משהו מצמצם ומאיים – אז פשוט לא חייבים. בעיניי לא נכון להיצמד לספר חוקים שמנחה בסופו של דבר את כולם לצקת את אותן החלטות סגנוניות בבתים שלהם. "מודרני", או "כפרי" הן הגדרות מאוד צרות ומאוד מגבילות. עבורי כל עניין ההגדרות הזה נחווה כמו אלמנט קצת מיותר. כי "טוטאל לוק" זה הכי לא. אז מה כן?

מתחילים מהדברים שעושים לנו טוב. צבעים שנעימים לנו, רהיטים שאנחנו אוהבים. מחפשים מכנה משותף. אולי זו הצורניות, או דווקא החומר. אחרי שמזהים את ההעדפות שלנו, מגיע שלב שמצריך קצת אומץ. מתחילים עם פריט אחד שעושה לנו טוב, ומתחילים להתקדם משם. אצלי זה היה השטיח. פרחוני, צבעוני ושמח – זו היתה נקודת ההתחלה.

השטיח היה העוגן שלי. אחר כך דגמתי מתוכו שני גוונים של ירוק ואחד של ורוד פטל. נתתי להם להוביל את הבחירות שבאו מאוחר יותר, אבל לא באדיקות. השארתי מרווח נשימה, ולא חיפשתי כל הזמן באובססיביות את הגוון המדוייק.
גם לא מנעתי מצבעים אחרים להיכנס. הם כן הגדירו כוונה, אבל לא הפגינו קשיחות כלפי צבעוניות אחרת. גיליתי ששם נוח לי. בלא מוגדר, במעורבב חסר השם הזה, שהוא רק שלי.

0992D         I         0983T        I         0630A         I         0574A         I         1057A         I         0035A

בית מורכב שמשכבות. של מי שהיינו, של מי שעכשיו. עכשיו השכבות האלה מקבלות גם ביטוי פיזי, על גבי הכסאות הלבנים האלה, שפעם פחדתי לצבוע, ועל גבי הקירות הגולמיים, השותקים, שהופכים עכשיו למסגרת המאפשרת והמזמינה של כל הסיפור הזה.
את התוצאה השלמה של הפרידה מהקירות הלבנים שלי והמפגש המרגש עם אלמנט הצבע באיזור הציבורי בביתי הפרטי תפגשו בקרוב 🙂

הצבעים בהם השתמשתי הם מתוך מניפת טמבור.