זה סיפור על בית יפה ועל אופטימיות. הבית של עידית צפדיה נבנה ועוצב לצד התמודדות אישית אמיצה ולא צפויה, שמנעה ממנה להיות פעילה בתהליך כפי שתכננה. המעצבת קרן אורן אימצה את מלאכת הלבשת ביתה של עידית אל חיקה, ופיצתה על כל החוסרים והפערים שנוצרו בהרבה יצירתיות, כשרון והתמסרות שעזרו לעידית להגשים את בית חלומותיה ויצרו חיבור אמיתי של חום.

עידית: אני חיה בבית בקיבוץ עין חרוד איחוד ביחד עם בן זוגי איתן, הילדים גדלו והם מתארחים בעיקר בסופי שבוע. נולדתי כאן בעמק היפה בעולם. כאן נולדו ששת ילדיי. לפני שעברנו לבית הנוכחי, גרנו שנים בצפיפות בדירה שגודלה 85 מ"ר והוכחנו שכשיש אהבה בבית – הכל אפשרי.
לפני שנה נבנתה שכונה חדשה בקיבוץ ונמצאנו זכאים לעבור לגור בה. הוחלט שמבחוץ כל הדירות בשכונה ייראו אחידות, ואת החלל הפנימי כל דייר יתכנן על פי צרכיו.

איתן ואני ישבנו עם אדריכל שהועמד לרשותנו מטעם הקיבוץ, והתכנית הפנימית התהוותה אט אט. במהלך ההתעסקות בשינוי תנאי המגורים והגשמת חלום של בית צמוד קרקע, נתבשרתי שסרטן חצוף החליט להתארח בגופי. זה לא התאים משום בחינה, והחלטתי שעלי להיפרד מהמחלה בנועם ולשחררה לדרכה.
לא אשת מלחמות אנוכי ולכן ידעתי שהמסע העומד לפני יתנהל בטוב וברוגע. בין כימותרפיה לניתוחים עסקתי בבחירת אריחי קרמיקה מתאימים, מרצפות הולמות וצבעים שמחים לקירות ולארונות. כשהבנתי שמועד המעבר לדירה החדשה קרב, ולפני ישנם עוד שישה שבועות של הקרנות בהם אצטרך לנסוע מדי יום מהעמק לבלינסון, ביקשתי מבן זוגי שנשריין תקציב לעיצוב הפנימי של חלל המגורים. היה לי ברור שלא יהיה לי כוח להתחיל לכתת את רגליי בין חנויות רהיטים והום סטיילינג.

חיפשתי את ה"אחת" שתעזור לי ליצור "בית הבראה". בית שיהיה לי נעים לחזור אליו כשגופי הדואב מחפש את שלוותו. שתי מעצבות איתן יצרתי קשר ביקשו שאגיע למשרדן עם התכניות של הבית. זה לא התאים. לא היה לי זמן וכוח. כשיצרתי קשר עם קרן אורן והצגתי בפניה את מבוקשי היא שאלה כמעט מיד: מתי אפשר להיפגש? היה לה חשוב להכיר אותי, את הבית הישן ואת החפצים שאספתי במשך השנים. אמרתי לה מה אני רוצה להשאיר, ממה אני מתכוונת להיפטר, מה אני רוצה לחדש ואיזה תקציב עומד לרשותי. אחרי שלוש פגישות, כשבאחת מהן גם פקדנו את הבית החדש, יצאנו לדרך. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.
קרן הסתובבה בחנויות ובאתרים ברשת ומצאה פריטים עיצוביים אותם זיהתה כמתאימים. היא שלחה אלי תמונות מהמקומות בהם שוטטה. לפעמים נסעה לבד, לפעמים ביתי הגדולה התלוותה אליה. אחרי שאישרתי את הבחירות, היא הייתה סוגרת את פרטי הרכישה, לי נשאר רק להתקשר ולשלם והיינו ממשיכות ליעד הבא.

פינת האוכל עברה צביעה במצבעה (וכך גם כסאות הבר במטבח), כדי להוזיל עלויות. הכסאות רופדו מחדש. קיר פרוסות העץ נבנה כך שיזכיר קיר צלחות פרצלן מעוטרות, אבל יתן את תחושת העץ החמימה. המקרמה נרכש מנעמי ים סוף.

רציתי שיהיה לי בית שנעים לחזור אליו מטיפולים רפואיים מתישים. רציתי שהבית יהיה צבעוני ורגוע. חיפשנו את הצבעים הפסטליים הנינוחים.

את ספה הפינתית והשטיח רכשנו מרהיטי ולדמן בעפולה, כיסא הנדנדה והשידה הכחולה חודשו בידי שני גבריאל חפץ עץ.
גופי התאורה בבית הם שילוב של מחסני תאורה ביחד עם ווינטג'. שלישיית המנורות בסלון והזוג מעל האי הם מוינטג'ולי.

כורסת הוינטג' המחודשת וההדומים הוזמנו במיוחד מנונה מיכל שלף (גם כסאות האוכל רופדו על ידי מיכל). קרן צבעה ושידרגה את הוילונות שהיו לפני כן לבנים, בצביעה ידנית בצבע מיוחד לבד של יעקובי.

את כיסא המחשב מאיקאה חידשנו בנייר דקופג'.

השטיחים הם מהאוסף הפרטי שלי. לאורך השנים רכשתי שטיחי קיר במקום תמונות. אני אוהבת את החום והרכות שהם מעניקים לסביבה.

את המנדלה בחדר השינה יצרה קרן בעצמה מחומרים טבעיים. בשלב הראשון קרן תלתה אותה על הקיר לא צבועה ובלי ופרנזים, וזה היה נחמד, אבל עדיין לא זה. קרן המשיכה לעבוד, הוסיפה צבע, את סרטי התחרה ועוד ענפים. וכשתלתה אותה שוב, היה ברור לשתינו שזה זה.

קרן נכנסה אצלי עמוק לתוך הלב והראש. היא השכילה להבין על מה אני חולמת ויצרה לי את "בית ההבראה שלי".
והסרטן, שחש את כל הטוב הזה ואת השמחה הממלאת את גופי ונשמתי, פנה לדרכו ונעלם. אף סרטן לא יכול לשרוד בגוף שמונח בסביבה כל כך רגועה, מאושרת, אופטימית ומלאת חיים.

אני אוהבת את התוצר הסופי כיוון שהוא הרמוני ומשקף את אישיותי ואת אהבותיי. יש בו מן הישן ומן החדש והמחודש. יש בו אותי. רעיה, אם, סבתא. למדתי שגם בתקופות קשות כשהראש עסוק בשינוי, ריענון, יצירה ותקווה, הצרות נשכחות. הנפש והגוף מתמלאות באנרגיה של חיות ואהבה. זכיתי והצלחתי. אני מבריאה בבית החדש שלי ואני מאושרת.

צילומים: הגר דופלט