לאחר יותר מעשור של מגורים בבייג'ין ובסטוקהולם חזרו יעלי וליאור אל ביתם שבישוב מולדת. הבית עבר תהליך של הרחבה והתאמה למשפחה שהתרחבה ועוצב באמצעות הרבה פריטי וינטאג' ייחודיים, רכים וממיסים.

יעלי: בבית שלנו גרים יעלי, ליאור, וילדינו – רותם – חייל בן 20, רמה – בת 18 עומדת לפני גיוס, ועומר – בן 15 ותלמיד תיכון. אני מרפאה בעיסוק בבית חולים "העמק" וליאור מנהל תמיכת לקוחות גלובלי ומבלה זמן רב בין שדות תעופה ומדינות בעולם.
אנחנו מתגוררים בישוב הקהילתי מולדת, דור שלישי למקימי המקום. הישוב טובל ירוק ומוקף שדות, מטעי זיתים ופרדסים . חזרנו להתגורר כאן לפני שש שנים, לאחר עשר וחצי שנים בהם חיינו בבייג'ין ובסטוקהולם.

בנינו את ביתנו בשנת 1998-9 כחלק מהרחבת הישוב. הבית שלנו הינו אחד מתוך מספר דגמים מהם התאפשר לנו לבחור. גודל הבית המקורי היה 107 מ"ר עם מרפסת קטנה ונוף פתוח עד כוכב הירדן. במהלך השהות בחו"ל משפחתנו התרחבה משני ילדים לשלושה, מפעוטות למתבגרים, והיה צורך בשיפוץ הבית והרחבתו מבית של קומה אחת לבית שתי קומות. כיום גודלו של הבית הוא כ-200 מ"ר ומונה חמישה חדרים, למעט סלון ומטבח. לקראת סיום המגורים בחו"ל התחלנו בתהליך ההכנה לשיפוץ בליווי האדריכלית רותי שכנר מקרית טבעון ואורלי אייזנר מקיבוץ גבת – מעצבת פנים, מלבישת בתים ואמנית.

במהלך שיפוץ הבית אני ליוויתי מקרוב את כל תהליך הבניה יחד עם יהודה כהן, נפח ואיש יקר מהישוב שהתנדב לעזור ולפקוח עין על כל תהליך השיפוץ. בהמשך יהודה הכין את כל הקרניזים לקומת הקרקע ותרנגול גאה עם שושנת רוחות שנמצא על גג ביתנו. בתחילה, עם הגעתנו לארץ התגוררנו במשך חצי שנה, עד סיום השיפוץ, בבית ישן וקטן בלב הישוב, וזה היה מעבר חד מהדירה המופלאה בה חיינו בסטוקהולם. עם סיום השיפוץ פתחנו את המכולה בהתרגשות גדולה בתוכה היו ארוזים חיינו בעשר וחצי שנים האחרונות.

אורלי-מעצבת הפנים, כבר נכנסה לעניינים טרום השיפוץ, עברה על התוכניות, העירה והאירה. תהליך העבודה מולה היה טבעי בשל היותה לפני הכול חברה מזה שנים רבות. אורלי ניגשה למשימה בעדינות ורגישות וחשה את הקושי שלי לשחרר חפצים בשל רגשות סנטימנטליים לכל חפץ קטן כגדול שנקנה לאורך החיים בחו"ל. בתחילת תהליך ההלבשה בעיקר הוספנו ופחות הוצאנו. כך בהדרגה כל פעם עוד חפץ נדד לממ"ד, שמהווה המשרד של ליאור וכעת נראה קצת כמו חנות קטנה בשוק סיני. עם הזמן השטיחים האפגניים נמכרו ובמקומם הכנסנו שטיח טלאים תורכי בצבעים בהירים רכים.
היה ברור לנו שלא תהיה טלוויזיה בקומה התחתונה. ילדינו מוחים על כך עד היום ומשוכנעים שבמקום תמונת הציפורים בסלון אמור להיות מסך טלוויזיה גדול לשידור משחקי כדורגל. הרעיון של טלוויזיה בקומה העליונה בלבד נבע מתוך האמונה שטלוויזיה מפחיתה את האינטראקציות בין בני הבית והיה לנו חשוב לשמור על המרחב הזה, ככזה שמזמין שיחות וזמן משפחה משותף.

בתחילה, עם חזרתנו, עיקר הריהוט וחפצי הנוי היו מהמזרח הרחוק – תאילנד, ויאטנם וסין-שבה התגוררנו תקופה ממושכת. חלק מהריהוט הסיני נמסר ונמכר עוד טרם עזבנו את שבדיה במחשבה שיהיה כבד ופחות מתאים לביתנו הכפרי. במהלך השהות בשבדיה חיינו בדירה רחבת ידיים בת כמאה שנים, עם תקרות גבוהות ומעוטרות, ריצפת עץ, אח עצים וחלונות עץ גדולים.
עם כניסתנו לביתנו המשופץ היה לנו מאד חשוב שכבר בשלב הראשון יהיו וילונות ומראות בכל החדרים. המראות הוכנו על יד אורלי, תוך שימוש בחלונות ישנים מפירוקי בתים. תמונות מעשה ידיה של אורלי וגובלנים שנקנו בשווקים ומהחנות של אורלי החלו מעטרים את חדרי הבית, נוספו שלל כריות שכל אחת יחידה ומיוחדת, תוך שימוש בריקמות ובדים ישנים, אהילי וינטאג' בכל החללים המרכזיים ובחדר השינה שלנו.

סגנון הוינטג' למעשה היה אצלי כצ'אקרה שהיה רק צריך לפתוח או לחשוף אותה. סגנון זה מתאים לרוח המיחזור שמאד מדברת אלינו עם חשיבה ירוקה המכבדת את הסביבה.

המשיכה לוינטג' החלה עוד בהיותי חיילת, אני זוכרת את עצמי נוסעת לשוק הבדואים בבאר שבע ומחפשת בדים ופעמונים ישנים.  כאשר טיילתי בשנות השמונים המאוחרות כתרמילאית במזרח, אספתי פרטים ישנים ונסחבתי איתם במהלך הטיול בתרמיל הגב שבסוף הטיול התיק הפך כבד מאד. בהמשך, במהלך כל השנים שהתגוררנו בסין נאספו עוד עשרות פריטים עתיקים.

אחד הדברים שהיו חשובים לנו עוד טרם הכניסה לבית הוא לצבוע את קירות הבית ולא להשאירם לבנים, הצבעים נבחרו בקפידה, בעיקר גוונים רכים ובהירים. מרבית רהיטי העץ נקנו בסין ובשל היותם כהים הייתה חשיבות לשלב חפצי נוי בהירים. הגוונים האהובים הינם גווני פסטל, אם כי פה ושם ישנן נגיעות של צבעי יסוד, בעיקר בכלים במטבח.

פינת האוכל הינה מקום בו אנו אוהבים להיות, בעיקר כאשר השולחן עמוס תבשילים שכמעט כולם אוהבים לקחת חלק בהכנתם וכמובן באכילתם. אוכל הוא עניין משמעותי ומרכזי עבורנו ולכן בחרנו בתנור בישול ואפיה גדול.

התחלנו בחללים המרכזיים ולאט לאט זלגנו לעבר החדרים והחלל המרכזי בקומה העליונה, בה נמצאים גם חדריהם של ילדינו. מבין שלושת ילדינו, רק רמה גילתה עניין בשילוב חפצי וינטג' בחדרה.

תהליך שיפוץ הבית לא היה מלווה התלבטויות רבות ועל רוב הדברים הסכמנו, העיקר היה לנסות לעבור את השיפוץ במינימום מתחים. ליאור סמך עלי בבחירת צבעים, אריחים, סגנון המטבח, הריצוף ועוד.
גם העבודה מול האדריכלית רותי שכנר הייתה מהנה ובמהלך הבניה היא מצאה פתרונות לסוגיות שונות שהתעוררו, כגון תמיכה של תקרה בין הסלון למרפסת שפרקנו על מנת להגדיל את הסלון ומדרגות הבית לקומה השנייה שהחלפנו ברגע האחרון ממדרגות עץ לאבן.

אנחנו מאד אוהבים את ביתנו ונהנים לשהות בו. נראה שהגענו לשלב בו אנו מרגישים שהלבשת הבית הושלמה ושלמה ולא יחולו שינויים דרמטיים. ללא ספק, ללא עזרתה של אורלי, התהליך הזה לא היה מגיע למקום בו אנו נמצאים כעת מבחינה עיצובית.

חשוב ללכת עם הלב, לא להכניס לבית דברים שאינם משקפים אותנו ולהסכים לפתוח את הראש לשינויים. לדעתי הכלל הזה כנראה לא רק נכון מבחינה עיצובית, אלא בכלל בחיים.

אדריכלות: רותי שכנר
עיצוב פנים, סטיילינג וצילום: אורלי אייזנר