שום דבר לא ממש הכין אותנו לחוויה של הביקור בבית של ליאת ניר בלזר, למרות שראינו כמה תמונות של הבית פה ושם. זו הייתה עבורנו הפעם הראשונה שבה ביקרנו בבית מולבש בכל כך הרבה שכבות, צבעים, טקסטורות, אוספים, חומרים, פרטים. בית שכל מבט בו מורכב מאוסף של הרבה פריטים קטנים שיוצרים עושר ויזואלי מרתק. במהלך הראיון גילינו עד כמה העושר הויזואלי הזה משקף את האישיות של ליאת, ואנחנו מקוות שהתמונות והמילים יצליחו להעביר חלק מהחוויה של הביקור שלנו.

אז לפני שנצא לסיור קצר, נתחיל בסרטון הוידאו שיעזור לנו להעביר את חוויית העושר הויזואלי של הבית.

סיור קצר

הבית של ליאת נבנה לפני 21 שנים ברמת גן, הוא בנוי על מגרש של חצי דונם, גודלו כ-280 מ"ר, והוא מורכב מ-3 קומות בהן חוץ מפינת אוכל, מטבח וסלון יש גם חדר משפחה, חמישה חדרי שינה וחדר העבודה של ליאת.

ליאת מספרת שכמעט אין שבוע שהבית לא עובר בו איזשהו שינוי.

המטבח היה עד לפני מספר שנים בצבע חום שוקולד ונצבע לאפור-תכלכל.

המטבח נמצא משמאל לכניסה אל הבית, ובסמוך אליו נמצאים פינת האוכל וחדר המשפחה הגדול. ואוו. המון צבע. המון פריטים שעשו לנו שמח בעיניים ובלב.

מול דלת הכניסה נמצא גרם מדרגות צבוע בפסים שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של הבית.

מצידה הימני של הכניסה נמצא הסלון המרווח והמואר שמתחבר אל הגינה. גם כאן מצאנו המון פריטים מונחים על נישות, אדני חלון, מדפים וכל דבר שאפשר להניח עליו עוד ועוד דברים יפים.

בקומות העליונות נמצאים החדרים. הטפט המנוקד בחדר של אלונה משקף את אהבתה של ליאת לכל דבר שקשור בנקודות. מדפון הגבס נולד מתוך האילוץ של הבליטה שיצר העמוד.

בחדר השינה של ליאת יש קיר שעם מקסים עם המון תמונות של בני המשפחה. ליאת אומרת שזה הדבר הכי כיפי להתבונן בו לפני השינה.

חדר העבודה של ליאת עמוס בהרבה דברים שהיא מאוד אוהבת: חומרי יצירה, עשרות מגזינים, תמונות השראה וברכות.

אחרי מנת הצבע המדהימה שספגנו מהסיור בבית התיישבנו לשוחח עם ליאת.

מי אני

ליאת ניר בלזר, בת 50, מעצבת פנים. נשואה לניר שעוסק בניהול קרנות הון סיכון. אמא לארבעה ילדים: עירד – בן 25, עילי – בן 22 (חוזר בתשובה מגיל 14), מטר – בן 16 ואלונה בת 11.5.

הבית שלי

לפני 21 שנה חיפשנו דירת מגורים גדולה יותר. ניר רצה לחזור לשכונת ילדותו וחיפש חלופות באזור. הוא הגיע ממש במקרה למגרש של משפחה ותיקה בשכונה. בזמנו זה היה בית משפחתי שישב על דונם אחד. משיקולי תקציב לא יכולנו לרכוש אותו לבדנו, מצאנו שותף ויחד רכשנו את כל המגרש על מנת לחלוק בו.

לא הייתה לי אז נגיעה בעיצוב ולא ראיתי את הפוטנציאל הגלום בבית. הבית היה מוזנח מאוד. כל הקומה התחתונה הייתה מלאה בחול. הקומה השנייה הייתה בעצם מונחת על הערימה של החול הזה. ברגע שפינינו את החול, צנחה כל הריצפה של הקומה השנייה ונותרנו עם חלל כפול ולסת שמוטה. לא היה לנו תקציב לייצר תקרה ורצפה חדשה. עם משכנתא גבוהה, הלוואה נוספת וסיוע מההורים הצלחנו לשפץ את הקיים המוזנח ולהוסיף יחידת סלון בקומת הכניסה. לקח לנו הרבה מאוד זמן עד שהבית אובזר ורוהט אבל הדרך הייתה שווה. לפני 11.5 שנים, עם לידתה של אלונה הוספנו קומה בגודל של 70 מ"ר בה נמצאים החדרים של עירד ועילי.

הבית הזה משקף את כל האהבות שלי. יש בו מיזוג של ישן וחדש, אוספים שצברתי עם השנים, צבעוניות שמרגישה לי בית והמון תמונות משפחה. כל פינה מאובזרת ב"זיכרון" שעושה לי שמח בלב ומאחורי כל פריט יש סיפור. אני מודעת לעובדה שלולא התזזיתיות והטירוף שלי לעיצוב, הנחישות שלי ותוכניות מגירה שצצו חדשות לבקרים, הבית לא היה מגיע למראה הנוכחי שלו.

ההתחלה

גדלתי בבית מאוד צנוע להורים ניצולי שואה. להורי היה חשוב שתהיה לי השכלה ושאמצא עבודה טובה עם משכורת קבועה וטובה. עשיתי תואר ראשון בבלשנות אנגלית וסוציולוגיה. תמיד אהבתי אנגלית והייתי בטוחה שזה הייעוד שלי. אחרי הלימודים התגלגלתי לכל מיני מקומות עבודה: מתקציבאית במשרד פרסום קטן עד משרדי היי-טק שבהם הייתי בכל מיני תפקידים שהאנגלית עזרה לי בהם מאוד. אבל עדיין לא הייתה לי נגיעה בשום דבר שקשור לעיצוב.
בשנת 2001, כשעבדתי בחברת היי-טק ידועה, התחילה ההתמוטטות של החברה יחד עם הרבה חברות אחרות בענף ההייטק. מצאתי את עצמי בהריון, בחודש תשיעי מפוטרת ביחד עם כל המחלקה שלי. הייתי בהיסטריה.
ניר חשב שאני צריכה ללכת ללמוד עיצוב פנים. לעומת זאת, אני חשבתי ש-3 שנות לימוד, ללא משכורת זה מופרך. חשבתי לחפש קורס קצר של לימודי תעודה, אבל ניר התעקש שאני צריכה ללמוד עיצוב בצורה יסודית ואמר לי שהוא יגבה אותי במשך התקופה הזו.

אז נרשמתי לקורס בוקר של 3 פעמים בשבוע במשך 3 שנות לימוד. לא תיארתי לעצמי כמה תובעני זה יהיה, וכמה עבודה יש מעבר לשעות הלימוד. היה לי מאוד קשה, אבל הייתי נחושה לסיים את הלימודים. התחלנו את הלימודים כשהיינו 23 תלמידים וסיימנו רק 6.
כבר בסיום הלימודים היה ברור לי שאני לא רוצה להיות שכירה. התחלתי לעבוד עם שותפה מנוסה ממני וזו היייתה הזדמנות מצויינת בשבילי להיכנס לזירה. אחרי שנתיים וחצי הסתיימה השותפות ביננו ולא ממש ידעתי מה אני הולכת לעשות עם עצמי. דרך מכרים התחלתי לעבוד בעבודות מאוד קטנות. בתקופה הזו שבה כמעט לא עבדתי ולא הייתה לי עבודה מכניסה, משהו בי היה כבוי. רציתי אקשן כי רק באקשן אני מתפקדת. אבל ידעתי שאני לא פורשת ולמרות כל הספקות, ממשיכה בתחום .

פייסבוק

את הקפיצה המשמעותית שלי עשיתי בזכות פייסבוק לפני 5 שנים. אני זוקפת את זה לזכותה של ליאת בר ורדי שבבלוג שלה – bling bling – היא תמיד פירגנה לנשים עצמאיות בחינם. יום אחד נתקלתי בפוסט שלה שבו היא כתבה שנמאס לה לכתוב ולפרגן ולא להרוויח כסף מזה ושהיא רוצה לכתוב על אישה עצמאית, אבל שהפעם זה יהיה בתשלום. ואני, באיזו תעוזה שלא הייתה אופיינית לי, כתבתי לה שאני מעוניינת. בשיחת הטלפון היא שאלה אותי אם יש לי דף נחיתה. לא ממש הבנתי מה זה. אבל שאלתי אותה מה צריך לעשות כדי שיהיה לי דף נחיתה. היא ענתה שזה מורכב מדי להסביר לי על רגל אחת, שאצטרך מתכנת, ושזה יעכב את הפרסום של הכתבה. אמרתי לה שתסביר לי בדיוק מה היא צריכה ותוך 48 שעות זה יקרה. ברגע שסגרתי את השיחה איתה אמרתי לניר שאני צריכה 48 שעות של ניתוק מוחלט. תוך 48 שעות כמעט רצופות, עם הפסקה קטנה של שינה באמצע, היה לי דף נחיתה ועמוד עסקי.

ככה זה התגלגל. ליאת כתבה עלי, קיבלתי הרבה לייקים בעמוד שלי והתחלתי להעלות חומרים לעמוד על בסיס יומי. גיליתי שאני מטורפת על פייסבוק. הרבה אנשים שואלים אותי איפה למדתי שיווק. בחיים שלי לא למדתי שיווק ואפילו לא ידעתי שמה שאני עושה נקרא לשווק את עצמי. עשיתי פשוט משהו שאני אוהבת. אני חושבת שברגע שעושים דברים שבאים באמת מהבטן – אז אנשים מרגישים את זה וזה עובד. משם התחילו להגיע לקוחות ואנשים הרגישו שהם מכירים אותי מבלי שנפגשנו.
ככל שאנשים יותר קוראים ומכירים, אני נמצאת בסיטואציות שאני ממש מובכת מהאהדה של אנשים, אבל תמיד חשובה לי מאוד הצניעות. לא משנה לי כמה אני אצליח, תמיד חשוב לי לא להיות בתעופה עצמית ולהישאר אני.

לפני הפייסבוק לא היה מצב שאני מדברת עם אנשים שאני לא מכירה. הפייסבוק הפך אותי לגמרי. עד היום אנשים מזהים אותי ברחוב עם המכתבים שכתבתי בתקופת צוק איתן. גם פנו אלי מהתקשורת בעקבות המכתבים האלה וזה מאוד הפתיע אותי. לא ציפיתי שתהיה להם כזו תהודה.
לפני 3 שנים התחלתי לארח בבית נשים שהכרתי דרך הפייסבוק. כל אחת הביאה משהו לאכול וישבנו ביחד לבראנץ' והיכרות. ככה היכרתי נשים נפלאות שעם חלקן נשארתי בקשרי חברות עמוקים. גם דרך המפגשים האלה התחילה להגיע אלי עבודה, וזה לגמרי בלי להתכוון. עשיתי קודם דברים שאני אוהבת ודרך זה הגיעו התחילו להגיע אלי לקוחות.
לפעמים אני בהלם כשאני מבינה שאני כבר נמצאת 15 שנים בתחום. אני מרגישה שרק ב-5 שנים האלה של הפייסבוק התחלתי באמת לעבוד.
הגעתי למקום שכיף לי ונעים לי שאנשים מגיבים לדברים שאני מעלה. שהם כותבים לי שבזכותי הם עשו לבד שינויים בבית שלהם. אז מה אם לא לקחו אותי כדי לעצב להם וקיבלו השראה ועשו לבד. תרמתי לשינוי בחיים שלהם וזה מספיק לי. אני אוהבת לגעת באנשים ולתת להם משהו שלא חשבו עליו קודם. אני גם עוזרת לאנשים ששואלים אותי לגבי עיצובים שעשיתי – לא רואה סיבה למה לא לעזור ולשתף.

עיצוב

אני עושה בתים לאנשים שאני מתחברת אליהם. אנשים פשוטים. לקוחות שתמיד בפגישות איתם יש חיבוקים ונשיקות. אני אוהבת שאין דיסטנס. אני לא יודעת אחרת. אין סיכוי שאני אפרד מהם בלחיצת יד.
בפרוייקטים שלי אני לא אוהבת חדש. אני מכניסה חדש כי אין ברירה, אבל תמיד צריך להיות בהם משהו שנראה קצת ישן או משומש.

חשבתי שעם הזמן יימאס לי מהעיצוב וארצה לעסוק במשהו אחר, אז באמת מתחשק לי לעשות עוד דברים, אבל רק אם זה בנוסף לעיצוב, כי על העיצוב אני לא מוכנה לוותר.

אני מאוד אוהבת את שלב התיכנון. את השלב שמדו-מימד זה הופך לאמיתי. אני אוהבת לעשות הרבה אופציות של העמדה בחלל. יותר אופציות ממה שצריך, כדי שללקוחות יהיה הרבה ממה לבחור. אני לא במקום הזה של להתחשבן איתם על זה.
אני אוהבת להכניס צמחיה הביתה למרות שיש לי גינה. הדירה שבה גדלתי הייתה בקומה השלישית ואבא שלי היה מניח על כל מדרגה עציץ, ופעם בשבוע היה הולך ומשקה את כל העציצים.

אני חושבת שבנושא הצבע יש בארץ רתיעה מיותרת. אפילו חלק מהלקוחות שלי ששכרו את שירותיי כי הם אוהבים את הצבע בעבודות שלי, פתאום חוששים ובהדרגה מוותרים על צבעוניות כשאנחנו מתחילים את תהליך העיצוב. אני לא מוותרת להם. אני מצליחה להכניס צבע בכל בית ברמה כזו או אחרת.

ליקוט

כשניר הפך לעצמאי הוא התחיל לנסוע הרבה לחו"ל והתחלתי להצטרף אליו. בכל נסיעה חיפשתי את החנויות המקומיות ושווקי הפשפשים כי אני אוהבת להרגיש את המקום. ואז נפתח אלי עולם שלם. אני כמעט לא עוצרת להפסקות בסיורי הקניות שלי בחו"ל. הגענו למצב שלניו-יורק, למשל, אני נוסעת פעם בשנה לבד כי לניר כבר אין סבלנות לסיורי האקססוריז שלי. אני אפילו לא נוסעת עם חברות, כי אין סיכוי שמישהי תצליח לעמוד בקצב שלי.
אני לא מפרידה בין שוטטות שלי בשעות הפנאי לבין שוטטות עסקית. אם אני רואה משהו מתאים, אז אני שולחת ללקוחות שלי תמונה, מקבלת הסכמה במקום ומביאה את זה איתי. הראש לא מפסיק לעבוד גם מחוץ לשעות העבודה. אני מגשימה את יצר הקניות שלי גם דרך הלקוחות שלי.

רגש

אני אדם מאוד רגיש. אנשים מרגשים אותי. אני רואה אנשים בשדה התעופה שנפגשים ונפרדים, ובוכה. אפילו שאני לא מכירה. כשהלכנו לבדוק אולמות חתונה לפני החתונה שלנו, הייתי רואה את החתן והכלה ובוכה. הרגישות הזו גורמת לי הרבה פעמים להיפגע מאנשים. אני מתנהלת עם אנשים כמו איך שהייתי רוצה שגם הם יתייחסו אלי, שזו בעיה רצינית כי זה לא תמיד קורה. אני מודעת לזה וחוטפת מזה די הרבה, אבל אני לא יודעת אחרת.

גבולות

נתקלתי בהרבה מצבים עם לקוחות שגרמו לי לתהות אם אני בכלל במקום הנכון. אני חושבת שפיתחתי עור של פיל רק בשנה האחרונה. ואני מתכוונת לעור של פיל באופן יחסי אלי. פעם כל דבר היה מפיל אותי. טוקבקים היו מפילים אותי. לקוחה שאומרת שהיא לא מרוצה ממשהו קטן – יכולתי ממש לא לתפקד מזה. היה לי גם מאוד קשה עם כל הנושא של הצבת גבולות. בהתחלה הלקוחות היו מתקשרים אלי אפילו בסופי שבוע, וכשלא עניתי להם בנייד היו מתקשרים אלי לטלפון הפרטי בבית. במהלך השבוע הייתי עונה ללקוחות שהיו מתקשרים גם ב-11 בלילה וממש הולכת לישון עם כל השאלות שלהם מהדהדות ומטרידות בתוך הראש שלי. נעזרתי במאמנת עסקית שעזרה לי להציב את הגבולות האלה, אבל אני מודה שלקח לי המון זמן. שנים.

אם לא מעצבת

אז הייתי הולכת עכשיו ללמוד להיות דולה. אני עדיין מאוד רוצה. אני רואה בייבי בום ובוכה. התנדבתי שנה וחצי בתינוקיה בשיבא, אחר כך התנדבתי שם במחלקת יולדות. כשהתנדבתי ביולדות והיו מבקשים שאצלם עבור הזוגות, הייתי בוכה וכמעט לא ראיתי כלום דרך העדשה בגלל הדמעות. אחרי 4 חודשים שראיתי לידות מהצד פרשתי כי היה לי ממש קשה. אבל דווקא עכשיו אני חושבת לחזור.

לקחנו הביתה

את הכשרון הגדול לדעת לשלב כל כך הרבה שכבות של פריטים בהרמוניה, את האופטימיות, שמחת החיים, ההיפר אקטיביות העיצובית. את הרגישות והחום. האימהיות. האמת. מאוד התרגשנו מהביקור הזה. ליאת הקרינה עלינו את האמת שלה, חלקה איתנו גם את הקושי והוכיחה לנו שכשפועלים מתוך אמון מלא, הדברים הטובים כבר מוצאים את יעדם.

תודה רבה לאורית ארנון הצלמת ההו-כה-מוכשרת שעבדה כל-כך קשה, התרוצצה מחדר לחדר כדי להספיק לצלם את כוכב הלכת הססגוני והעמוס בכל טוב של ליאת.
ותודה גם לצור ליבנה LUMA VIDEO GOODIES, שתמיד יודע לתמצת לנו בסרטוני הוידאו שלו כמה שעות של ביקור בדקה אחת מדוייקת ומשובחת.