לארה רוסנובסקי משלבת בעיצוביה תרבויות שונות, פאטרנים, טקסטורות צבעים וסגנונות שאותם היא מביאה בדרכה הייחודית לכדי תוצאה של קולקציות מעוצבות לעילא, ויחד עם זאת לבישות ונטולות מאמץ.
בדיוק את כל התכונות האלה שמאפיינות את הקולקציות של לארה, אנחנו אוהבות לראות גם בבתים. כאלה שמשלבים שכבות שונות של אסתטיקה, תרבות וזמן, ובחוסר מאמץ עיצובי יוצרים מכלול הרמוני שמספר את הסיפור של דיירי הבית.
הבית של לארה, מן הסתם, מתיישב בדיוק על המשבצת הזו. שמחנו מאוד על ההזדמנות לפגוש את לארה בביתה ולקבל כל כך הרבה תובנות מהחוכמה שלה.

סיור קצר

הבית של לארה, עודד ואליה בת ה-10 הוא בן 115 מ"ר, אבל מרגיש הרבה יותר. מלבד האיזור הציבורי ישנם גם שני חדרי שינה, שני חדרי רחצה ויחידה נפרדת. התחושה הכללית בבית היא של קלילות שנובעת מהתכנון המינימליסטי ובחירת החומרים. את התחושה האוורירית הזו עוטפת, אוספת ומקרקעת השכבה הדומיננטית שכוללת את הריהוט, האקססוריז והטקסטיל. סוג של מינינליזם עיצובי שלבוש ממש טוב. כמעט בכל פינה בבית ישנם פריטים שנאספו במזוודת הביוגרפיה העיצובית של לארה ומנדודיה.

הספה האדומה נדדה עם לארה עוד מדירתה בהודו, את השטיחים הביאה מטורקיה ושולחן האוכל, השולחנות הקטנים והשזלונג עלו לארץ מלונדון. גוף התאורה העומד בסלון נקנה בשוק הפשפשים ואת גופי התאורה בתקרה ובמסדרון עיצבה בעצמה. כמעט את כל הציורים היפהפיים שתלויים ברחבי הבית ציירה לארה.

בארונות המטבח היה ברור ללארה שהיא רוצה להוסיף טקסטורה ובחרה בזו של האגוז האפריקאי, ובחלק מתקרת המטבח נחשפו קורות הגג המקוריות ונצבעו בחום כהה.
את קיר המטבח החליטה להשאיר ללא חיפוי כלשהו כדי שישמש כקיר גלריה לציוריה. אנחנו יודעות שבשלב הזה בדיוק עוברות לכם מחשבות בראש על פוטנציאל הקיר המתלכלך מהבישולים, אז הנה התשובה: לארה אומרת שהקיר לא מתלכלך למרות שמבשלים הרבה מאוד בבית.

הריצוף במקלחות מיובא ממרוקו ועל הקירות טיח מרוקאי יפהפה – טדלקט.

בחדר השינה של אליה שידת מגירות מעוטרת מהודו והרבה פריטי טקסטיל שמזכירים את הרוח העיצובית הנוכחית של לארה.

בחדר השינה הזוגי פגשנו סולם ישן שמשמש כמדף ורשת דפוס להדפסת קימונו שהפכה לתמונה.

היציאה מהמטבח מובילה אל היחידה הנפרדת שמשמשת לצפייה בטלוויזיה וגם כחדר עבודה.

אחרי הסיור התיישבנו לשיחה מעוררת השראה עם לארה.

מי אני

אני ריבוי של דברים. זו תמיד שאלה שאני מתקשה לענות עליה, כי ברגע שאני מגדירה מי אני, אז אני כאילו מוותרת על כל האפשרויות האחרות. אני רואה את עצמי קודם כאמנית, מעל למעצבת. מבחינתי הטייטל הזה הוא הרבה יותר פתוח וגמיש. מעצבת אופנה זו כבר הגדרה שיותר מצמצמת אותי.
למדתי בלונדון אמנות ועיצוב ויצאתי לעולם כציירת ואיכשהו תמיד נמשכתי לטקסטיל, כך שבמשך 25 השנים האחרונות אני מעצבת. נולדתי במוסקבה בשנת 67'. בשנת 74' עלינו לישראל כשהייתי בת 7.5.
להגיע ממוסקבה לבאר-שבע בשיא הקיץ בטנדר פתוח, כשאנחנו חולפים ליד השוק הבדואי היה אחד הרגעים המכוננים של חיי. זה היה מבחינתי כמו לנחות על הירח.
אני זוכרת שלמחרת אמא שלי (שהייתה כנרת) טסה להופעות בארה"ב. אבא שלי יצא גם הוא לעבוד, וכך יצא שבמשך חודשים הייתי לבד בארץ זרה. יש לי שני אחים, אבל בתקופה ההיא הייתי עדיין בת יחידה. החינוך אז היה מאוד שונה. היה הרבה יותר חופש לילדים ממה שיש היום, וילדים קטנים גדלו לבד. כשהגענו לארץ עדיין לא הבנתי אף מילה בעברית. ההבנה שלי בשפה העברית התרחשה בבת אחת. זה היה תהליך לא הדרגתי שבו התחלתי להבין בבת אחת הכל, ממקום שאני חייזר לגמרי הגעתי למקום שבו התחלתי להרגיש ישראלית.  בבאר-שבע גרנו אמנם רק שלושה חודשים, אבל החוויה של המגורים שם היתה מאוד משמעותית עבורי והטביעה בי חותם.

אאוטסיידרית

כשהייתי בת 11 עברנו לתל אביב ולמדתי בגימנסיה הרצליה בתל אביב. גם שם ליוותה אותי התחושה שאני חלק ממשהו, אבל יחד עם זאת הרגשתי מאוד אאוטסיידרית. התחושה הזו מלווה אותי עד היום. המקום הזה של האאוטסיידרית שבי הוא מקום שמאוד חשוב לי לשמור עליו. הוא זה שנותן לי את הבטחון לא לרצות להיות תחת קוד חברתי שלא קשור אלי. האאוטסיידריות הזו שהפכה אותי להכי פגיעה כעולה חדשה, עכשיו התהפכה והפכה להיות חלק שמאוד מחזק אותי ומאפשר לי את התיחום שלי.

לונדון

בצבא שירתּי ביחידה מובחרת כחלק מהחינוך הסובייטי למצויינות שקיבלתי בבית. כשהשתחררתי התחלתי ללמוד עיצוב תעשייתי בבצלאל, אבל אחרי שנה של לימודים שם הבנתי שאני חייבת לצאת משם וללמוד בחו"ל. הפריע לי שההשראות שם תמיד הגיעו מאיטליה-צרפת-אנגליה. זה התסכול הכי גדול שלי גם עכשיו, כשאני מלמדת בשנקר, כי בעצם למה לצאת החוצה לצורך ההשראות ולא לקבל אותן מכאן, מהמקום שלנו? גם חבל לי שלא מלמדים את הדברים הקלאסיים כחלק מתכנית הלימודים בבתי הספר, ואז פתאום באוניברסיטה מקבלים את כל זה בבת אחת. בתוך כל זה אנחנו שוכחים את הזהות שלנו כישראלים, כיהודים ומאבדים בעצם עושר מאוד גדול ברמה הויזואלית. אנחנו גם מאבדים ככה את המקום של ליילד את עצמנו לתוך המקום האמיתי שלנו ולא להיות בתודעה של Wannabe, כי להיות בתודעה כזו אף פעם לא תיצור את הדבר האמיתי.
זו הייתה אחת הסיבות שגרמו לי לנסוע ללונדון ולהתקבל לבית ספר גבוה לאמנות ועיצוב שם – St. Martins. למדתי שם אמנות במשך 4 שנים. תוך כדי הלימודים גם הקמתי מותג תכשיטים שעזר לי לבצע את הנגיעה הראשונה שלי בעיצוב מסחרי וזה גם מה שפירנס אותי במשך שנות הלימודים שלי בלונדון.

פגנקה

אחרי שסיימתי את 4 שנות הלימודים בלונדון נשארתי שם עוד שנתיים ובתום 6 שנים, חזרתי לארץ והקמתי את המותג פגנקה. זו הייתה בזמנו רשת מאוד מצליחה בארץ וכללה אופנת high street. הבאתי איתי הרבה השפעות מלונדון. זה היה מאוד חדש ופורץ, עם הרבה צבע והרבה מטאלי. אחרי שש שנים, בשנת 99', הרגשתי שאני מאבדת את עצמי, שנכנסתי לתוך תנועה של פרנסה ועסק והפכתי להיות עבד של המערכת. רציתי לחזור ולפעול מבפנים החוצה. החלטתי למכור את החצי שלי בעסק לשותף שלי, ולעשות את הטיול של אחרי הצבא שמעולם לא עשיתי. נסעתי להודו והתאהבתי.

הודו-לונדון-ישראל

הודו הייתה בשבילי ממלכת האפשרויות והעולמות החדשים. כל התפיסה של הצבע והאסתטיקה הוגדרה אצלי מחדש. כל מה שמבחינתי היה יפה באירופה נראה לי בהודו דל. גם סגנון הלבוש שלי השתנה לגמרי. לאחר סיבוב של שנה בהודו התמקמתי בדלהי.
התחלתי לעצב תיקים עבור בתי אופנה גדולים באירופה ובארץ, תחת המותג שלהם. אחרי כשנה וחצי הבנתי שיוצאים לי דברים מאוד יפים והתחלתי לשווק תיקים תחת המותג שלי – LARA ROSNOVSKY. אחי בינתיים הצטרף אלי והפכנו לשותפים בעסק ולפרוח ביחד. הקמנו מפעל בהודו ומכרנו לבוטיקים ובתי כלבו גדולים בארה"ב. זה אולי נשמע מאוד רומנטי, אבל זה היה מאוד קשה. מפעל בהודו עם 60 עובדים זה לא פשוט. היו הבדלים בסטנדרטים, במנטליות, בציפיות. הייצור נהיה עם הזמן מורט עצבים, גם התחילו לחקות אותנו בעולם ואז הרבה יותר חששתי מחיקויים ממה שאני חוששת היום. זה היה מאוד שוחק והחלטתי לעשות הפסקה. הכרתי אז את עודד – בעלי, שהיה בחופשה בהודו, ועברנו ביחד חזרה ללונדון, שם היה מקום העבודה של עודד. בלונדון נולדה בתנו – אליה. לאחר שסגרתי את המותג שלי בקושי רב, החלטתי לקחת חופש של שנתיים. המשכתי לצייר ועשיתי עוד דברים שקשורים רק לעולם האמנות, ולא נגעתי בכלל במה שקשור לעיצוב.
אחרי תקופה החלטנו לחזור מלונדון לארץ, וכשהגענו לכאן הרגשתי אבודה. נחתנו בשינקין ואחרי כל כך הרבה שנים בלונדון לא הבנתי – מה אני אמורה לעשות עכשיו – לשכור סטודיו? לצייר? הייתי צעירה והתחושה שאמן זה לא מקצוע עדיין רדפה אותי.
אז פתחתי עיתון וראיתי שמחפשים באריסטו שמט מעצבת. הלכתי לראיון ואמרתי שם שאני מעצבת טובה למרות שלא למדתי עיצוב אופנה ושאני יודעת מבפנים את זה שאני מעצבת בגדים. התקבלתי לעבודה שם. אחרי חודש כבר הבחינו שלמרות שלא עיצבתי בגדים בעבר הבאתי איתי מלונדון משהו מאוד נכון. שם גם הכרתי את טל בק שעבדה איתי.
עבדתי באריסטו שמט כשנה ובעבודה שם למדתי את נושא התדמיתנות. דווקא בגלל שלא למדתי לפני כן תדמיתנות, מאוד אהבתי את זה. אני חושבת שלפעמים כשלא לומדים משהו ואחר כך עוסקים בו, מנסים לפצות על חוסר הידע בתאווה תמידית ללמוד את התחום.

LARA ROSNOVSKY

המותג LARA ROSNOVSKY משלב היום את כל האהבות שלי. אני מאמינה בלדבר בכמה שפות כשה-DNA הוא אקלקטי. זה חיבור שנבנה מהביוגרפיה שלי: רוסיה הסובייטית, הודו עם כל האתניות, השבטיות, הכפרים ועבודות היד שבה, ביחד עם אנגליה האורבנית, הפנקיסטית, הרוקיסטית מצד אחד, והמלכותית מצד שני. ואת הכל אני מערבבת עם הלבנט הישראלי של הביגוד הפשוט, לא מתבלט מדי, שיהיה לביש מאוד. כל השילוב הזה מאוד מתאים לאישה של היום שלא רוצה לוותר על כלום. היא לא רוצה לוותר על להיות יפה ועל קריירה ורוחניות.

קשה לי לעבוד בהשראות של דברים רחוקים ממני. כל מה שאני עושה חייב להיות מתוך הביוגרפיה שלי. מקומות שביקרתי אותם, נגעתי בהם וחוויתי אותם.
הרבה מנסים לחקות אותי וזה אף פעם לא יוצא cool. איכשהו החיקויים מפספסים את הספיריט. הספיריט בבגדים שאני מעצבת הוא להרגיש מלכה ולסובב ראשים, ומצד שני זה צריך להיות מספיק פשוט ונוח כדי שזה לא יהיה מתלהב מדי. זה הרבה מאוד מרכיבים ובתוכם יש את הטוויסט הנכון.

צבע

צבע זה כמו לקבל את הריבוי בתוך החיים שלנו. לכל צבע יש את התדר שלו והצבעים קוראים לי אליהם. אני מאוד אוהבת לבן על לבן או שחור על שחור אם יש חיבור נכון של טקסטורה שם. אבל צבע זה דבר שפותח, מאפשר. כח מאוד גדול. אנשים פוחדים מהכח הזה כי הוא מאוד חזק. לישראלים יש פחד חזק מצבע. יותר מהרגיל. זה מוזר שאנשים פה מתחבאים מאחורי שחור כי האקלים שלנו יותר מתחבר ללבן וצבעים בהירים. אבל אני חושבת שזו מדינה של מדים והתגוננות, ואין ספק ששחור הוא הצבע הכי מגן שמשאיר את המעטפת, הכי פחות חושף.
אני מרגישה ששיניתי את פני האופנה בארץ. נשים היום הרבה יותר פתוחות לצבע. הקמתי דור של מעצבים שהולכים אחרי הצבע. אני מרגישה פורצת דרך בעניין הזה כמו בכל מה שאני עושה.

הבית שלי

כשהגענו מלונדון היינו בבלבול ולא ידענו איפה להתמקם. הייתה לנו דירה בכוכב הצפון ועודד רצה שנגור בה, אבל אני לא התחברתי לשכונה, כי זו שכונה חדשה לגמרי ואין לשכונה כזו שום תחושה של זיכרון. הרגשתי שמחקו משהו והקימו עליו את השכונה. לעומת זאת לרמת החייל יש איזשהו זיכרון והיסטוריה, אמנם לא עתיק, אבל יש משהו. כמובן שמקומות כמו ראש פינה גם דיברו אלי, אבל המיקום היה צריך להיות פרקטי וקרוב לתל אביב. יום אחד באתי לבקר חברה ברמת החייל ופתאום גיליתי את האיזור. לפני זה בכלל לא הכרתי את השכונה. מייד ידעתי שפה אני רוצה לבנות בית. אני אוהבת שזו שכונה לא יותר מדי עשירה. אין בה משהו מלחיץ.

לקח לנו עוד שנה וחצי אחר-כך עד שמצאנו את הבית הזה, כי רצינו בית ליד הפארק ויש רק מעט בתים שגובלים בפארק. ראינו אין-ספור בתים. יש פה הרבה בתים ישנים ולרוב הם מיועדים להריסה. כשראינו את הבית הזה היה ברור לנו שמצאנו. לא הצלחתי להסכים להרוס את הבית. הייתה בו אנרגיה כל כך טובה ובעיניי זה ברוטלי להרוס בית שחיו בו אנשים טובים כל כך הרבה שנים.

מהרגע שקנינו את הבית היה ברור לי שאני מעצבת את הבית עם חברתי טל בק שהיא גם שכנה. היא מעצבת אופנה, אבל למדה אדריכלות. זה היה כמו מסע שיצאנו אליו ביחד. בדיעבד זו הייתה החלטה הכי נכונה שעשינו כי טל לא השתלטה עלי כאדריכלית. היה לנו שיח פורה שהשאיר לי הרבה מקום. השארנו את כל הקירות החיצוניים של הבית ואת כל החלוקה הפנימית שינינו. יש לטל חוש נהדר לחלוקה בתוך הבית והיא לקחה הרבה החלטות נכונות. כל בחירת החומרים באה ממני. אני מתעניינת בעיצוב בתים ויש לי חוש טוב לחומרים. לא עבדתי עם מגזינים להשראה. ממש עצמתי את העיניים והרגשתי איזה צבע צריך להיות בכל איזור ואיזה חומר.
זה הבית שלי. אני מאוד אוהבת אותו. יחד עם זאת אני תמיד ארגיש את הצורך הפנימי שלי לנדוד. זה באלאנס מאוד מעניין וחשוב – עוגן ותנועה.

אימהוּת

תמיד יהיו שם יסורי מצפון שאולי לא הייתי אמא מספיק טובה ולא אירגנתי את מסיבת הפיג'מות שהייתי אמורה לארגן. הדיפולט אצלנו הוא רגשי האשמה האלה. אז אני מקבלת את זה כחוסר מושלמות. זו המציאות שלי. בחוסר המושלמות אני מוצאת את השקט שלי. העבודה הפנימית שלי היא לקבל את מה שנבחר בשבילי. לא לשאוף למקום סטרילי וחסר גבולות. החוסר נוחות הקטן הזה הוא המקום שאני רוצה ללמוד להרגיש בו נוח. זה תמיד יהיה קצת לא נוח. קצת משובש. אבל כל העניין הוא להבין שזה המצב הטוב, הבסדר. לא לנסות להפוך את עצמנו למה שאנחנו לא. הרצון הזה לדייק כל מצב בצבעים הכי פוטוגניים והכי לא ריאליסטיים הוא האויב הכי גדול שלנו.

לקחנו הביתה

את היכולת להאזין לרצונות ולקולות הפנימיים גם אם הם מכוונים אל הלא נודע ואל מחוזות רחוקים ולא מוכרים.
את רוח היזמות הבוטחת ומלאת התעוזה שבאה לידי ביטוי כבר בגיל צעיר ומלווה את לארה לאורך השנים.
את היכולת לחוות את היצירתיות ותחום העיצוב באופן כל כך מקיף ורב-תחומי.
את האומץ להרפות מהישגים חומריים מרשימים כאשר נשמת המעצב כבר לא מתמלאת מחדוות היצירה ומשתוקקת להיטען שוב מחדש.
לארה אישה יקרה, תודה רבה על האירוח. היכולת שלך לבטוח במסע ולהוסיף בכל פעם עוד נדבך במימוש הפוטנציאל הענקי שלך, מעוררת השראה והעניקה לנו הרבה צידה לדרך.
תודה לאהובתנו הצלמת אורית ארנון על עבודת צילום נפלאה ותודה גם לצור ליבנה על צילום ועריכת סרטון הוידאו היפהפה.