.
כש"חדרים", ספרה הראשון של אורלי רובינזון יצא לאור, אנחנו עדיין היינו במרחק של כמה שנים טובות מבניית הבתים הפרטיים שלנו. העובדה הזו לא הפריעה לנו לצלול אל תוך הדפים המעוצבים, לרקום חלומות, להבין מי אנחנו בתוך מה שלימים הפך לאורים ותומים של הבונה הישראלי. ב"חדרים" וגם בספרים הרבים שבאו אחריו, הצליחה אורלי להגדיר ולאפיין את הטעם הישראלי, ובו זמנית גם להשפיע עליו במידה רבה.
כמי שהחיבור בין עיצוב למילה הכתובה לגמרי מקסים אותן, המפגש עם המלכה-האם של ספרי העיצוב בישראל ריגש אותנו במיוחד. שנתחיל?

סיור קצר

הבית של אורלי רובינזון התחיל מצריף ראשוני מפח שנבנה בימים של אחרי מלחמת העולם השנייה. דייריו הראשונים הם סבתא מלכה וסבא מאיר ווייס ששרדו את השואה וחזרו אחרי המלחמה לבית בצ'כיה.
אלא שבינתיים השכנים השתלטו על הבית. בתחנונים הצליחו לקחת כמה פריטים מהבית, ואת הפריטים הביאו ארצה במכולה, הישר אל מושב עין ורד: מקרר קרח, רהיטים, פריטי טקסטיל, פמוטים ומערכות אוכל שקישטו את צריף הפח הדל.
עם השנים התחלף צריף הפח בבית סוכנות בעל שני חדרים, מטבח וחדר שירות גדול עם שירותים וכיור כביסה. אל בית הסוכנות הזה נוספו בהדרגה חדרים, וגם גג רעפים שהיה החלום הנכסף של סבתא מלכה והזכיר את מחוזות הילדות הרחוקים.
אורלי ורועי הגיעו מביתם בתל אביב בכל שבת לעין ורד לביקור, ואהבו מאוד את השהות בבית הספוג בזכרונות ובאוירת הכפר. השנים חלפו להן, וכאשר הבית הועמד למכירה, קיבלו אורלי ורועי החלטה אמיצה לרכוש אותו ולעבור מחייהם האורבניים לטובת חיי הכפר. ביחד הם החיו מחדש את הבית האהוב והחלו לתכנן את שיקומו והסבתו למבנה שיתאים לדייריו החדשים.

מלאכת התכנון החלה לפני כ-15 שנים והייתה בשיתוף עם האדריכל אמיר ברטל ז"ל. הקונספט שהוביל את התכנון כלל: צניעות והרצון לשימור הקיים וחיבור לרוח המקום. לוח ההשראה שנבנה לצורך התכנון, הסתמך על מראה חזיתות מחסני המושב, עם הרבה ברזל, בטון וחלודה. הרצון היה להקים חוליה בזמן שמשמרת את העבר וקושרת אותו במראה עכשווי ומודרני אל ההווה.

במהלך השיפוץ הראשוני נפטר האדריכל באופן פתאומי. ביחד עם חברות שעזרו בתכנון ובהלבשת הבית, סיימה אורלי את המשימה של הקמת הבית והיא הושלמה עם שינויים ולא בדיוק כפי שתוכננה במקור.

חלונות ודלתות הזכוכית הגדולים בעלי הפרופיל הבלגי, יוצרים התמזגות מושלמת בין הפנים והחוץ. ריצפת הבטון, הטיח החום הכהה ופריטי הריהוט מתמזגים למראה rust מחוספס וגולמי.

פריטים מן העבר משתלבים עם ההווה וממשיכים לספר את הסיפור של משפחת ווייס.

מקרר הקרח שהובא מצ'כיה שופץ ונצבע ומשמש כרהיט מקסים.

שירותי החצר הורכבו מהחלקים המקוריים של צריף הפח הישן.

את סטנד הספרים שבסלון, רועי מצא בחנות הלבשה תחתונה שנסגרה. הסטנד שכב בבית חודש, עד שאורלי החליטה למקם אותו בסלון עם הספרים האהובים עליה.

חדר השינה במראה מרוכך, עטוף טקסטיל בצבעוניות בהירה וטבעית.

הלול הפך לסטודיו ונשאר כמעט לגמרי כפי שהיה, למעט יישור הריצפה שהייתה בעבר בשיפוע, והוספת החלונות, המטבחון והשירותים.

מי אני

יוצרת ספרי עיצוב ואדריכלות, נשואה לרועי, ואמא לעידו (20), עדיה (17) ודור (13). אני מלאת תשוקה לאסתטיקה שמחוברת לרגש ולמשמעות. מאמינה שצריך לחלום הכי גבוה ורחוק ובתוך כל זה גם להיות הכי קרוב ונאמן לעצמך.

גדלתי עם אבא אדריכל עם המון טעם ואסתטיקה קלאסית וכבדה. הוא היה מקפיד שנערוך שולחן ונאכל בצורה מכובדת עם חולצות לבנות לארוחת שישי. היו לנו בבית שנדלירים, וילונות קטיפה בצבע בורדו, שולחן משיש. כילדים היינו מאוד נבוכים מהמראה הזה.
באופן טבעי הלכתי ללמוד אדריכלות. כשהגעתי למושב חילקתי פליירים ומאוד מהר הפכתי למשרד מאוד עסוק לתכנון בתים פרטיים. אבל מאוד לא נהניתי מזה. לא אהבתי את החלק הזה ששניה אחרי היצירתיות של התכנון האדריכלי, צריך להתחיל להתעסק עם המון פרטים טכניים.

בתוכי ידעתי שזה לא המקום שלי. במשך כל הזמן הזה עשיתי כתבות על אדריכלות, ואפשר לומר שהצורך של לכתוב על אדריכלות היה בי חזק יותר מאשר העיסוק באדריכלות. אין בי שום געגוע היום למקום שבו הייתי מעצבת. זו מלאכתם של טובים ממני.

ההתחלה

הייתה לי ערימת כתבות עיצוב מכובדת שעשיתי, וחלמתי לעשות ספר. יום אחד התקשר אלי דני אחי, ואמר לי שהוא קבע לי פגישה עם העורך של כתר. הגעתי לפגישה עם כל הכתבות ותוך מספר דקות, בפגישה עצמה, קיבלתי את ברכת הדרך לספר הראשון – חדרים.
אז גם הכרתי את לימור זומר שעובדת איתי בניהול הפקה ותחקיר‎. גיסתה של לימור גרה בעין ורד ושאלה אם אני צריכה עוזרת במשרד תכנון. אמרתי לה שאני סוגרת את המשרד ומתחילה לעבוד על ספר. לימור שמעה שאני מתחילה לעבוד על ספר, ומבחינתה היא מצאה את מקום העבודה האולטימטיבי. לקח ללימור ארבעה חודשים לשכנע אותי, כי לא ממש היה לי תקציב להרפתקה הזו.
עשינו את הספר הראשון מתוך רצון להראות עיצוב ישראלי, להראות את האדריכלות בישובים בארץ. מאז עשינו 23 ספרים שכל אחד מהם מביא סיפור אחר, אבל אפשר להגיד שבחדרים היה את כל הידע הטבעי שלי.
לפני 17 שנה כשחדרים יצא, הישראלים היו הרבה יותר ספונטניים ונאיביים בעיצוב והיה גם המון צבע. גם הנושא של מעצבי פנים לא היה מפותח אז בכלל והקרדיטים בספר היו לאדריכלים בלבד. בספרים המאוחרים יותר, יש כבר הרבה יותר התייחסות לנושא עיצוב הפנים והסטיילינג.

עם הזמן הבנתי שיש לנו תפקיד בעיצוב הישראלי, מעצם ההשפעה של הספרים שלנו. אחרי הספר של מונג'ק פתאום היו מלא בתים טוסקניים ופרובנסיים. ואחרי הספר "20 בתים" התחילו להופיע בארץ הרבה יותר בתים בסגנון מינימליסטי. אנחנו חלק מההשפעה על התחום ואני מרגישה אחריות גדולה.

הבית שלי

כשהייתי לקראת השיפוץ של הבית שלי, ביקרתי כל הזמן בבתים בהרבה מאוד סגנונות, ומהר מאוד הגעתי להבנה שבגלל השורשיות של הבית שלי, אני רוצה שהוא יהיה בית בסגנון עין ורד. בית שישתלב בצניעות עם המבנים החקלאיים של המושב ויראה כאילו היה כאן תמיד. העניין של מראה החלודה היה אצלי עוד לפני 15 שנים, הרבה לפני שהוא הפך לטרנדי. היו הרבה מאוד אנשים סביבי שלא ממש הבינו את האסתטיקה של הבית. אפילו אבא שלי בהתחלה לא ממש הבין. לקח לו הרבה זמן להתחבר לבית ולאהוב אותו.
עברתי כברת דרך והתגבשתי בטעם שלי. בתכנון הראשוני של הבית עם אמיר האדריכל, הייתי באה אליו מדי פעם ואומרת לו שראיתי פרט מדהים שאנחנו חייבים לשלב ואז הוא היה אומר לי: "כן, רובינזון", אבל מייד אחר כך הוא הוריד אותי מזה.
אני יכולה לגמרי להבין ולהעריך את מי שאוהב מודרני, אבל אני חושבת שגם מודרני צריך לחמם. להכניס תאורה, אקססוריז, טקסטיל. לשחרר את המקום המוזיאוני למקום ביתי. יחד עם זה אני חייבת להודות שלפעמים הפרעות הקשב שלי גורמות לי להבחין בהמון המון פרטים בבית שלי. אני רואה כוסות, אני רואה ספרים והמון פריטים, ואפילו לי מתחשק לפעמים להיות קצת בבית מינימליסטי.

אני מאמינה שיש חשיבות לסדר ואירגון בבית, וזה בא בעדיפות עליונה, אפילו לפני עיצוב. חברות שלי יודעות את זה – אני אלופה בסידור. כשהן עוברות בית או שהבית שלהן מגיע למצב נואש של בלגן – אני מגיעה אליהן כמו רוח סערה ומסדרת הכל. כשאני מסדרת חדרי ילדים, הילדים אחר כך לא נותנים להזיז מחק בחדר. הם אוהבים את הסדר הזה. הם זקוקים לו.

עיצוב בישראל

הישראלים הם חד משמעית בעלי טעם. זה בא לידי ביטוי בכל תחומי העיצוב והאסתטיקה. אנחנו עם מאוד עכשווי, מאוד סופגים את המגמות בעולם. יש היום בארץ מודעות מאוד גבוהה לאסתטיקה שנמצאת בכל מקום. אנשים מבינים את הכח של האסתטיקה ומשתמשים בה גם במקומות עבודה. בכל מקום יש את הניסיון למתוח את המקום ליותר אסתטי.

כמו המטבח הישראלי, שהוא מלא בטעמים וגלויות, ככה גם העיצוב שלנו מלא בסגנונות. טעם זה דבר נרכש. עם הזמן אנחנו הופכים להרבה יותר מדויקים. ככה זה גם בעיצוב, ככל שאנחנו רואים יותר עיצוב אנחנו יותר מתגבשים בטעם שלנו. אני מקווה שמתישהו יתגבש כאן סגנון ישראלי יותר מובהק. אני אומרת את זה בערבון מוגבל כי אם החלום שלכם זה בית טוסקני – אז תעשו טוסקנה. הספר של מונג'ק שטף את הארץ בסגנון הזה. יכול להיות שאם הייתי עושה ספר של שלושה סגנונות שונים, אז אנשים היו צריכים לבחור מתוך מגוון אפשרויות גדול יותר ואולי אפילו לשלב בסגנונות ולא לקבל תפריט מוכן.
בבתים הישראלים שאני אשמח לראות תהיה רוח ישראלית, שמחה, פתיחות, יהיה מקום להכיל את השבטיות, יהיה נון-שלנט לא מוקפד, לא מודרני קר, לא אל-תיגע-בי.

עיצוב בר השגה

במשך השנים קיבלנו המון פניות לעשות ספר על בתים קטנים עם רעיונות זולים, אבל בגלל שלא היה לנו מימון לזה מגופים מסחריים, זה נתקע. אנט אביטל הייתה זו שעשתה את השינוי אצלנו, כשהיא שאלה אותנו בדף הפייסבוק למה אנחנו לא עושות גם ספרים על בתים אמיתיים.
בהתחלה מאוד כעסנו על זה שהיא כתבה את זה, אבל כששאלנו את ההמונים וקיבלנו תגובות אוהדות – החלטנו לצאת למסע. אני מאוד גאה בספר הזה, שהוא תוצאה של מסע בן שנתיים וחצי. מבחינתי זה הספר הכי חשוב ומרגש שלנו. להוריד את הספר למימון המונים זה היה לגמרי לצאת מאיזור הנוחות שלי.

הרעיון בספר שהוא לא כולו עיצוב זול, אלא משלב רעיונות ברי השגה. יש בו בתים שהם עם תכולה זולה עד הסוף, אבל יש גם בתים שמשלבים זול ויקר. רצינו שיהיו בספר עבודת יד, אוספים, נוסטלגיה ודברים משופצים. אני חושבת שהספר יהיה מאוד שימושי והרבה אנשים יכנסו לזה. שמענו הרבה פעמים שאנשים לא מעצבים את הבית כי אין להם תקציב, אז הספר הזה בעצם אומר שלא חייבים תקציב גדול. אמנם תמיד צריך להשקיע ואנחנו גם אומרות בספר שלפעמים לצבוע כיסא עולה יותר מלקנות חדש באיקאה, אבל לכיסא באיקאה אין סיפור כמו שיש לכיסא ששיפצנו.

כל הרעיון הוא שהבית צריך לשרת אותנו. לא חשוב הבית עצמו, אלא מה שקורה בתוך הבית. זה בסדר שהספות נקרעות, אפשר לזרוק עליהם בדים כמו שאני עשיתי.

בעיצוב בר השגה – אנחנו לא מתייחסים לשום דבר יותר מדי ברצינות, כי שום דבר לא עלה המון כסף. כבר נכנסתי לבתים שהכל שם מאוד יקר. אסור להתקרב לסלון ואסור לדרוך על השטיח שעלה הון תועפות. בית בסך הכל נועד לשרת אותנו.

אימהות

אימהות חשובה לי יותר מהכל. הרבה שנים אני עובדת מהבית, עוד לפני שהיה לי בכלל את הסטודיו. תמיד היה לי חשוב להיות נגישה. אף פעם לא רציתי לעבוד באיזה בניין משרדים בתל אביב ולפגוש את הילדים שלי בקצה של היום. אני חייבת להיות לידם, להרגיש אותם. לקום בבוקר, להכין להם את ארוחת הצהריים. זה הרבה יותר קל וטבעי עבורי, מכל דבר אחר.

אינטואיציה

טיילתי במרוקו עם קבוצה שרובה הייתה מורכבת מאדריכלים. הלכה לידי אדריכלית שלא הכרתי, עם מצלמה חצי רצינית כזו וכל הזמן צילמה. התחלתי לשוחח איתה והבנתי שקוראים לה שרה הלקין ושהיא במקור מאוסטרליה. באותה שיחה ראשונית אמרתי לה שהיא תהיה האדריכלית בבית הנוסף שאני רוצה לבנות על בסיס של בנייה ממכולות. ואני אף פעם לא אומרת דברים בספונטניות כזו.

שרה ואני התיידדנו במרוקו, וכשחזרנו אני הייתי אחראית על המצגת של הקבוצה. כשנסעתי לבית של שרה בהרצליה, כדי לקחת את הדיסק און קי, איך שהגעתי לגדר עם השער החלוד רציתי לצרוח מהתרגשות. נכנסתי לבית שלה ולא האמנתי כמה שהוא דומה לבית שלי. וככה התחלנו לעבוד על התוכניות לבית, בלי שראיתי שום בית שלה לפני כן, ואני מאוד מרוצה מהתוכנית ששרה תכננה. היא הצליחה להגיע לתוצאה מדהימה.
ואז שרה רצתה שאני אסע לראות בית שתיכננה בכרם מהר"ל. נסענו לשם, ופשוט וואו. זה הבית הכי יפה שיצא לי לראות.
הסיטואציה הזו מאוד מרגשת אותי. גם מזה שבשניה שדיברנו הבנתי שהיא האדריכלית שלי, וגם מזה שאחרי כל כך הרבה שנים, אני עדיין מגלה כוכבים מוכשרים בתחום, שיודעים לבנות בתים עם כזו תפיסה של חיוּת.

אתגרים

לפרנס ולהתפרנס. זה אתגר, כי זה לא פשוט להיות נאמנה לעצמי. גם לא ליפול למסחריות וגם להרוויח. להמשיך לעשות את מה שאנחנו אוהבות ומצד שני אנחנו חייבות גם להתפרנס מזה. למשל, כשעשינו את הספר "פיקוח וניהול בתי יוקרה", היה לנו כבר דיסק מוכן לדפוס, ושניה לפני שהספר יצא לדפוס החלטתי שהגרפיקה לא מספיק טובה וזה לא יודפס. לקחתי גרפיקאים חדשים ורק אחרי שלושה חודשים של עיכוב, בתוספת עלות תקציבית, הספר ירד לדפוס.

יש לי קטעים שאני מאוד מעייפת את עצמי. להיות פרפקציוניסט זה קשה. מצד שני, יש שמחה ותשוקה גדולה לבקר אנשים בבתים שלהם, לשהות שם במשך יום או שבוע, לחיות את הבית, להיכנס לעולמות, לחוות את הבית. אנחנו צוות מאוד חזק עם הרבה אהבה וכבוד. המשרד שלי הוא מקום מאוד משמח ומאוד מתיש. בדיוק כמו אימהות שהיא מתישה, אבל ממלאת אותי ומהווה את המהות שלי.

חלומות

לעשות ספר על מכלול החיים. האנשים, הסביבה המקום. אני רוצה להעז הרבה יותר. לעוף הכי רחוק. אני לא יודעת עדיין מה זה המקום הזה, אבל שיהיה לי את החופש האמנותי ליצור.

לקחנו הביתה

אורלי רובינזון מתעדת את האדריכלות הישראלית כבר קרוב לשני עשורים. כנראה שלא במקרה הבית של אורלי אוצר בתוכו, בזעיר אנפין, חלק נכבד מהסיפור של התפתחות האדריכלות בארץ: הבית היה בגלגולו הראשון צריף פח, אחר כך הוא היה קוביית בטון של הסוכנות והוא גם מכיל פריטים שהביאו איתם מלכה ומאיר מהבית שנגזל מהם אחרי השואה.
מתוך כל אלה צמח בית מאוד מעוצב ומגובש במראה ובקונספט שלו. בית שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – חוליה שמקשרת את אלה שהיינו פעם בימי ראשית המדינה אל שוחרי העיצוב שצמחנו להיות כאן.
ולנו אין בכלל ספק שההתפתחות האסתטית באדריכלות שלנו היא הרבה בזכותה של אורלי שחיה את החלום שלה.
אורלי יקרה, תודה לך על מפגש מרתק ומעשיר, ועל ששיתפת אותנו בסיפור המרגש של הבית שלך והעשייה שלך.
תודה גדולה גם לצלמת אורית ארנון הקסומה, על התמונות הנפלאות האלה ועל עוד הרבה נוספות באינסטגרם שלנו.