יש באורית ארנון, הצלמת שמלווה אותנו, איכויות מקצועיות ואישיות שהפכו את החיבור שלנו איתה למיידי. כבר ברגע הראשון אורית הבינה אותנו, ואת אותו מקום מדוייק וספציפי שאליו רצינו להגיע בצילומים, והדברים פשוט קורים איתה בזרימה טבעית והרמונית. אנחנו אוהבות מאוד את הרוגע הפנימי והבטוח של אורית, החיבור שלה אל המצולמים, את הראייה הייחודית שלה ואת האהבה האמיתית שלה לצילומי לייף סטייל, בנוסף להתמחות שלה בצילומי אדריכלות. לא יכולנו לבקש לעצמנו חיבור מוצלח יותר.

ביקשנו מאורית לשתף קצת על עצמה, כדי שגם אתם תכירו את המדהימה הזו שמאחורי המצלמה:

אני אורית ארנון, צלמת. אמא לשלושה ילדים: אלה (6), יונתן (3.5), ויהב (1.3). נשואה לעמוס, אהבת חיי. אני מתגוררת בהרצליה בשכונת נוף-ים כמעט כל חיי. מקום מדהים שיש בו את השילוב האולטימטיבי בין טבע ואורבניות.
אני אוהבת להגדיר את עצמי כצלמת לייף סטייל. מבחינתי זה מושג שמכיל בתוכו את המשיכה שלי לצילומי עיצוב ואדריכלות, אוכל וגם פורטרטים מסויימים. בגדול האיזור שאני מרגישה בו הכי טוב הוא כל מה שנוגע לאסתטיקה, עיצוב ואמנות.
אני מאוד נהנית מתהליך של חיפוש קומפוזיציה והקשבה לאור ולאובייקטים המצולמים. זה יכול להיות בצילום אוכל עם סטיילינג או בצילומים של עיצוב פנים על חצובה וזה יכול להיות יותר חופשי ומהיר בפורטרטים או בצילום יותר ״מתעד״. וכמובן שמצולמים החביבים עלי ביותר הם המשפחה שלי. הם יודעים שבשבתות יפות אני אוציא אותם לצילומים בחוץ והם בדרך כלל מאוד משתפי פעולה. אני אגיד את זה ככה, ביום המשפחה אין לילדים שלי בעיה להביא תמונה משפחתית מכובדת.

ההתחלה

המשיכה שלי לצילום התחילה בגיל 5 כשהייתי ״עוזרת״ לאבא שלי בחדר חושך. אבא שלי תמיד צילם ואת הסרטים בשחור-לבן היה מפתח ומדפיס בבית. אני פשוט הוקסמתי מתהליך הפיתוח של התמונה. יש לי זכרון מאוד חד של אבא שלי מכניס דף לבן לתוך תמיסה נוזלית ופתאום הופיעה תמונה! מבחינתי, אבא שלי הפך לקוסם באותו הרגע. הייתי ילדה מאוד יצירתית וקיבלתי הרבה עידוד ותמיכה מהמשפחה: חוגי ציור ופיסול עד שהגעתי ללימודים במגמה לאמנות פלסטית בתיכון לאמנויות ע״ש תלמה ילין. עד לצבא עסקתי בעיקר בציור ורישום ( צילום עוד לא היה חלק מתוכנית הלימודים בתיכון בזמני), ואחרי הצבא עשיתי קורס זריז וטכני על תוכנות גרפיות ועסקתי כמה שנים בתחום הזה (פוטושופ, פריהנד ובניית אתרים). הצילום היה בעצם על תקן תחביב בשלב הזה.
כששאלתי את עצמי מה אעשה כשאהיה גדולה, לא היתה לי אז תשובה ברורה וחשבתי שתחום העיצוב הגרפי הוא הכיוון בשבילי, אבל משהו בלב לא הרגיש הכי נוח. בעיצוב הגרפי היה חסר לי חופש יצירתי, וחיפשתי משהו פחות סגור ומקובע. לכן, כשניגשתי למבחני הקבלה בבצלאל, נרשמתי גם למבחן במחלקה לצילום. זה היה המעשה הכי חכם ואינטואיטיבי שעשיתי בחיי. מצאתי את מקומי בעולם.

הלימודים

התחלתי את הלימודים בבצלאל בשנת 2001. עברתי ארבע שנים מדהימות ומלאות בחוויות ובלמידה, ולבסוף קיבלתי את התואר הראשון שלי באמנות. אני גאה לומר שסיימתי את לימודיי בהצטיינות. בבצלאל גם למדתי טכנית לצלם, אבל בעיקר למדתי איך לראות אמנות, ואיך ליצור רובד שלם ועמוק ליצירה שלי. להבין שכל החלטה ויזואלית מובילה למשמעות שונה. כמובן שגם נחשפתי ליוצרים וצלמים רבים שהעשירו את עולם הרפרנטים, ובעצם עזרו לי להרכיב את הסגנון הייחודי שלי.
כשהייתי בשנה השלישית, החלטתי שזה הזמן להתפרנס מצילום והתחלתי לצלם אירועים. זהו תחום לא קל, אבל ממנו בעצם למדתי לצלם באמת, ולשלוט במצלמה בצורה מוחלטת. הלימוד הכי טוב הוא מהשטח ומניסיון אמיתי. אחרי חמש שנים ולקראת המחשבות על הרחבת המשפחה, עזבתי את תחום האירועים והתמקדתי בצילום מסחרי על כל סוגיו.

תובנות מקצועיות

אני מאמינה שצילום טוב מחזיק בחובו ערך מוסף. לא מזמן חברה הזכירה לי את נושא ה״פונקטום״ בצילום, מונח שטבע רולאן בארת בספרו ״מחשבות על הצילום״. הפונקטום הוא בדיוק המרכיב החמקמק והקשה לזיהוי שיש בכל צילום טוב. הוא מעבר לתמונה עצמה, והוא מה שעושה את ההבדל בין צילום ״טוב״ לצילום ״וואו״. אני מאוד מחפשת את הדבר הזה שמעבר בכל צילום וצילום. הדבר הראשון שאני אשים לב אליו בצילום הוא התאורה כמובן, המרכיב הכי בסיסי לצילום וכמובן הקומפוזיציה. אם אני אצלם חלל או אוכל אשתמש בחצובה כדי להגיע לדיוק מירבי, אבל לפעמים אני דווקא אוהבת את הזרימה שמגיעה ממצלמה משוחררת. גם בצילום אנשים אנסה להגיע למשהו שנמצא מעבר לאובייקט המצולם. משהו מתוך הנשמה והאישיות שלו.

צילום בעידן הנוכחי

תחום הצילום עבר טרנספורמציה מאוד גדולה בעשור האחרון. השינוי התחיל ממש כשהייתי באמצע לימודיי בבצלאל. יש כמובן נגישות הרבה יותר גדולה למצלמות והזמינות המיידית של הסמארטפון. אני חושבת שלקח קצת זמן לשוק להבין מה קרה פה, ואני מרגישה עכשיו שלאט לאט מגיעה התייצבות. אני חושבת שהחשש הגדול שליווה את שוק הצילום בשנים האחרונות עקב עודף בצלמים, קצת מתמתן ובכלל אני חושבת שיש היום המון הזדמנויות חדשות לעבודות צילום. יש יותר יוצרים ומעצבים שזקוקים עדיין לצלם טוב, ויעריכו את העין והמצלמה המקצועית. אני באופן אישי מכורה לפייסבוק ואינסטגרם, ויכולה לבלות שעות מול פינטרסט. אני חושבת שזה נפלא שאפשר לחלוק צילומים עם אנשים מכל העולם ולעורר השראה אצל אחרים כל כך בקלות. העובדה שהמצלמה הכי פופולארית היא זו של הטלפון האישי שלנו, זה דבר נפלא. את רוב הצילומים הפרטיים שלי אני עושה בעזרת הטלפון שלי. בניגוד למצלמה המקצועית שלי הוא קל, נוח ותמיד זמין. יש גם קסם בכל נושא אפליקציות הפילטרים שלוקח אותנו חזרה, באופן פרדוקסלי, לצילום אנלוגי מלפני ארבעים שנה.

הפרדה

אני מצלמת כל הזמן, אבל למדתי שביומיום הפרטי שלי אני אשתמש יותר בטלפון מאשר במצלמה. ציוד הצילום שלי מאוד כבד ואני לא לוקחת אותו לכל מקום, מצד שני, הטלפון תמיד עלי. העין תמיד תעבוד ללא הרף, זהו טיבו של צלם, ולכן הנגישות היא חשובה מאוד. מידי פעם אני אקח את המצלמה המקצועית שלי ואצלם את הילדים שלי בבית/ בחצר/ בטיול כי גם להם מגיע לפעמים צילומים עם ציוד מכובד.
ההפרדה גם תבוא בכל מיני אירועים שונים כמו פעילויות בגנים או לקראת חגים מסוימים. אני כן בעד לתרום את כישורי הצילום שלי לפעמים, אבל אני לא אצלם את כל ילדי הגן במסיבת סוף השנה ואשלח אחד אחד לאימייל שלו, אלא אם שכרו אותי לצורך העניין. ולרוב, שוב, אני אצלם פשוט עם האייפון שלי.

 

השראה

הכל! היום בעידן האינטרנט כל הזמן אנחנו נחשפים לצילומים, בלוגים כתבות ועוד המון המון מידע שמעשיר אותנו. אני מתעדכנת דרך בלוגים של צילום, אופנה, עיצוב ואוכל. אני נכנסת לפינטרסט לפני כל הפקה שיש לי כדי לקבל רעיונות וכיוונים ומשם לוקחת את זה לכיוון האישי שלי. זו גם דרך מעולה לעשות בריינסטורמינג עם לקוחות ולוודא שכל הצדדים מכוונים לאותה מטרה. זה מייעל את יום הצילומים אחר כך. כמובן שהמון המון השראה מגיעה מהפייסבוק ומהאינסטגרם.

אימהות

אני חושבת שאימהות זה אתגר באופן כללי. ברגע שאנחנו הופכים מלהיות אדונים לעצמנו לאחראים על מישהו, זה מאתגר ללא ספק. מבחינה עסקית אין לי ספק שהאימהות גבתה מחיר, ולמעשה האטה את ההתקדמות של העסק שלי. אני אמא מאוד טוטאלית, וכל ילד גרם לי לקחת פסק זמן של שנה ויותר מהעבודה. זה יצר אי רצף בעסק ואיבוד לקוחות מן הסתם. אבל זו החלטה שאני שלמה איתה ולכל דבר בחיים יש את הזמן שלו. לפי הראיה שלי, תינוק קטן צריך את אמא שלו לידו.
מצד שני הילדים הם האושר של חיי. הם היצירה הכי גדולה שלי, ואנחנו כולנו גדלים יחד. כל אתגר או קושי שאנחנו מתמודדים איתו גורם לאישיות שלנו לגדול ולהתרחב. העובדה שאני עצמאית ויכולה לסדר לעצמי את לוחות הזמנים היא גם יתרון כמובן. הילדים מקבלים הרבה יותר זמן אמא, מאשר אם הייתי שכירה. החסרונות הם שלפעמים מאוד קשה לשים גבול לעבודה. המחשב שלי נייד ונמצא בבית, ולכן לפעמים אני מוצאת את עצמי נסחפת בעיבודי תמונה גם בסופשבוע, עבודה לתוך הלילה ואמא עייפה ביום למחרת.

סינגפור

כמה חודשים אחרי שחזרתי לצלם, לאחר חופשת הלידה הראשונה שלי עם אלה, עמוס בעלי קיבל הצעה מפתיעה לרילוקיישן בסינגפור מטעם עבודתו. דובר מלכתחילה על נסיעה קצרה של 10 חודשים ולכן לא התלבטנו הרבה, והחלטנו לצאת להרפתקה במקום חדש ואקזוטי. זה לא היה פשוט לעבור לארץ אחרת עם פעוטה בת שנה וחצי ולחיות שם בלי מערך התמיכה המיידי של המשפחה והחברים הקרובים, אבל זו עדיין היתה חוויה מדהימה. סינגפור היא מדינה קטנה אבל מלאה בתרבויות שונות. גם מיקס של תרבויות מהמזרח הרחוק, וגם הרבה מאוד מערביים שגרים שם עם משפחותיהם לתקופות קצרות יותר. בשבילי זו היתה הזדמנות נהדרת לקחת את הצילום שלי למקום מתבונן ויוצר, ופחות עסקי. התמקדתי בלהיות אמא לאלה, ולגדל בתוכי את יונתן, תוך כדי שאני יוצאת למסעות צילום ברחבי האי (שהוא כל כך קטן, ש״רחבי האי" זה עניין יחסי). המגרעה העיקרית של סינגפור היא מזג האוויר הטרופי – חם, לח וגשום שהוא מאתגר מאוד. זה גם נמשך לאורך כל השנה כמעט, וזה לא תמיד נעים.
חזרנו לארץ אחרי 10 חודשים, בטיסה של 17 שעות במצטבר, כשאני בחודש שמיני ואלה בת שנתיים וחצי בערך. ואז חוזרים בעצם למציאות האמיתית. לקח לי עוד שנה וחצי לאחר מכן כדי לחזור שוב לעסק שלי.

שופינג

בגדים ונעליים זו החולשה שלי לצד ציוד צילום. גיליתי שמאז שנולדו הילדים אני בעיקר קונה בגדים ונעליים להם מאשר לי. זה גורם לי אושר עצום לראות שהם שמחים מאיזשהו בגד חדש. גם יותר קל לי לקנות להם מאשר לי, מסתבר.
ציוד צילום זה כבר אופרה אחרת. רשימת הציוד ש״יום אחד אני אקנה״ היא אינסופית. תמיד יש עוד מצלמה/עדשה/פלאש שאם יהיה לי אז…. המוטו שלי כרגע הוא להשתמש עם מה שיש כרגע, ולהקפיד לחסוך לציוד נוסף וככה כל תקופה אני מוסיפה עוד משהו קטן לאוסף הציוד שלי. בגלל שצילום הוא יצירה שמבוססת על כלים טכניים, יש נטייה להאמין שככל שיש ציוד יותר טוב איכות הצילום עולה, שזה בגדול נכון אבל לא תמיד. החוכמה היא לנצל נכון את מה שיש. ובכל זאת, אם תהיה לי האפשרות של הבחירה בין עדשה מדהימה לחופשה בחו״ל, אלך על העדשה.

בית החלומות

בית החלומות שלי היה אמור להיות בתל אביב. מאז שנאלצנו לעזוב את העיר עקב יוקר המחיה, יש לי געגועים עזים אליה. מצד שני, מאז שנולדו הילדים למדתי להעריך את החיים באיזור השקט יותר של נוף-ים, שאין בה ממש תחושה של עיר, ומצד שני מאוד קרובה להכל, כולל ת״א. אני מאוד מתחברת לעיצוב וינטאג׳י, אבל נקי. כן מעריכה נגיעות של צבע ובכל בית שאני מצלמת, אני מוצאת פריט או יותר שהייתי מאמצת בשמחה הביתה. אני גם מאוד מתחברת לטרנד ה-DIY, והייתי שמחה לייצר פרטי עיצוב בעצמי, אבל בתחום הזה יש לי כרגע שתי ידיים שמאליות. אולי בעתיד זה יקרה.

אם לא הייתי צלמת

אני מאוד מאוד אוהבת לאפות. כמובן שאני גם מצלמת את רוב המאפים שלי. אני חושבת שבאפיה יש את אותם מרכיבים של יצירה. זה משהו חושני מאוד ומהנה וכמובן שהפן האסתטי גם פה חשוב ביותר. אני מסוגלת לזרוק עוגה אם היא יצאה קצת עקומה. ההנאה שלי נעוצה ברגע הקטן הזה שלפני הביס, כשמישהו אחר עומד לאכול ממשהו שאני יצרתי.

טיפ

ממליצה בחום לכל אדם באשר הוא להעז לצלם. לכולנו יש מצלמה, ולכן למה לא, בעצם? אני באופן אישי מצלמת המון עם אפליקציות צילום בשם Hipstamatic, שהיא עולם ומלואו מבחינתי. היא נותנת לי אפשרויות יצירה ייחודיות לה ואני מאוד מאוד אוהבת את התוצאה שהיא מביאה. ממליצה בחום לנסות ולבדוק אפליקציות שונות, לשחק וליצור ולגלות עולם שלם של אפשרויות יצירה.

חלומות לעתיד

אני חיה את החלום שלי בעצם. ניתנה לי הזכות לעסוק בתחום שאני כל כך אוהבת יחד עם האנשים האהובים עלי ביותר. כל השאר זה שטויות.