אם אתם חיים על הפלנטה הזאת, אין סיכוי שאתם לא מכירים את בלוני הקרמיקה של סיון שטרנבך, כי לשמחתנו הרבה – הם בכל מקום. סיון התחילה לייצר את הבלונים לפני שנים כתחביב, והיום היא אמנית שמציגה במיצבים שונים בארץ ובעולם, ואפילו השתתפה לאחרונה בתערוכת היובל למוזיאון ישראל. הביקור בבית היפה שלה בתל אביב לגמרי עשה לנו את החיבור בין הדמות שהצטיירה אצלנו לפני הפגישה, לבין הבלונים השמחים שהיא יוצרת. גילינו נפש חופשיה, מלאה באופטימיות, מחוברת מאוד לתרבות ואמנות, שמסרבת לקחת את החיים ברצינות גדולה מדי.

סיור קצר בבית

בקומת הכניסה המוארת נמצאים הסלון, פינת האוכל, המטבח והמזווה הגדול שצמוד אליו וחדר שירות. את החיבור שיש לה לאמנות מזהים מיד. על הקירות, המדפים והריצפה תלויות ומונחות יצירות שסיון ליקטה במהלך השנים.

הקירות הבהירים והחלונות הבלגיים הלבנים מהווים במה ניטרלית ומושלמת לעושר הויזואלי שכל איזור בחלל הציבורי טומן בחובו.

הספריה בנויה ממדפי מתכת ובנוסף לספרים, תוכלו למצוא כאן פריטי אספנות ייחודיים.

גם את הבועה הזו עם איור של סיון שנעשתה כמתנת יום ההולדת מהאמנית קרן שפישלר.

קרן שפישלר עובדת בשיתופי פעולה עם סיון ומציירת על הבלונים שלה. תוך כדי עבודה משותפת הפכו לחברות.

פינת האוכל מרכזת מספר גדול של יצירות אמנות. על רקע הצבעוניות המאופקת של הציורים, נמצא השולחן הססגוני והשמח הזה. השולחן נקנה בטיול באיטליה כשסיון נכנסה לחנות רק כדי להסתכל על האגרטלים שהיו שם. לא יודעות להגיד לכם לגבי האגרטלים, אבל השולחן עשה עליה מאיטליה לישראל.

ציורי הנוצות האלה הם של ארן זינגר והן העבודות האחרונות שסיון רכשה. סיון אומרת שהיא מאוד אוהבת את הסגנון ההיפר ריאליסטי ובדרך כלל מתחברת לצבעוניות מונונכרומטית.

כדורי קרמיקה גדולים וחלולים שסיון יצרה משתלבים ביחד עם הבלונים בפריטי האמנות בבית.

דלת הכניסה לבית עשויה משילוב עבודת פרזול וזכוכית, ומאפשרת כניסת אור הביתה וקשר עין עם האורחים. קולב הכובעים הזה עשוי חלקו ממדבקה המודבקת על הקיר, וחלקו ממתלי ברזל.

שלוש מדרגות מובילות אל קומת הביניים בה נמצאת יחידת ההורים ושירותי אורחים ובהמשך המדרגות עולים אל הקומה העליונה בה נמצאים חדרי הילדים.

את גוף התאורה הזה שנראה מהצד כמו כלוב ציפורים, סיון הביאה איתה מניו יורק.

אחרי הסיור בבית התיישבנו לשוחח במטבח המדהים של סיון שתיכף נציג לכם אותו.

מי אני

סיון שטרנבך, נשואה לרוני, אמא לאיליי (18) ונדב (16.5)

 

בחירות מקצועיות

בשנים האחרונות אני קרמיקאית ויוצרת בלונים מקרמיקה. התחלתי מבלונים שתלויים על קיר, עברתי לבלונים שתלויים מהתקרה, ובהמשך לבלונים שתלויים באוויר, בלוני הליום ואותיות. במקצועי אני קונדיטורית והייתה לי קונדיטוריה בבעלותי. בעיני, ההסבה מקונדיטורית לקרמיקאית היא לא כזו גדולה. זו אותה מיומנות, אותה סבלנות.

שינויים

אחרי שהסתיימה תקופת הקונדיטוריה בחיי, הייתה עוד אפיזודה שבה עיצבתי בגדים. אחריה הגיעה תקופה של עומס רגשי גדול, שבה לא עבדתי והייתי זקוקה לפסק הזמן הזה של חוסר עשייה. מצאתי את עצמי כל יום בים, עם גיבוי ופרגון מוחלט מרוני, בן זוגי. ואז קרה שילוב של שני דברים שהביא לשינוי: הראשון היה שהתחלתי ללמוד קרמיקה, והשני – הצטרפתי לסיורי הגלריות שהתחילה קרן בר-גיל.

באחד משיעורי הקרמיקה יצרתי 3 בלונים בהשראה של בלון מברזל יצוק של ערן שקין שהיה לנו בבית ומאוד אהבתי. הבאתי את הבלונים שיצרתי  איתי הביתה. קרן בר-גיל הגיעה אלי הביתה באחד הימים כדי להביא לי משהו, ראתה את הבלונים ולקחה אחד מהם כדי להציג אותו במכירה שקיימה בבית שלה.

במכירה קרן קיבלה הזמנה לעוד 20 בלונים. ככה נולד הסטודיו שלי. בדיוק בזמן שבו התחלתי למצות את חוסר העשייה שלי, וחשבתי כבר להתחיל בעשייה של משהו שאני אוהבת. זה פשוט הגיע אלי בזמן הכי נכון, ומאז אני יוצרת בלונים.

הגדרות

מאז שהפכתי לקרמיקאית וקיבלתי הכרה כיוצרת, לכולם יותר קל עם זה, אבל מבחינתי, אני עדיין באותו מקום נינוח ושלם כמו זה שהיה לי כשהייתי בים כל יום. גם אז הייתי מאוד סגורה על עצמי ומאוד בטוחה במקום שלי. הרגשתי ברת מזל על זה שאני יכולה לאפשר לעצמי את פסק הזמן הזה. באופן כללי, אני מרגישה ברת מזל כל הזמן. אני מרגישה שאני מנתבת את המציאות שלי ולוקחת אחריות עליה.

 

הבית שלי

אחרי הרבה דירות שכורות, בשבילי בית הוא מקום של בטחון. הוא שלי. אין אף בעל דירה שיוכל להוציא אותי מפה. אני מאוד אוהבת את הבית שבנינו. כמו החיים שלי, התגלגלנו אל הבית במקרה. הקנייה של הבית הייתה זמנית. קנינו אותו לתקופה זמנית, עד שיתפנה בית אחר שרצינו לקנות, ובאיזשהו שלב פשוט החלטנו שאנחנו מוותרים על הבית ההוא, נשארים בבית הזה ומשפצים.

לב הבית

רציתי מטבח בקונספט של בראסרי  שיהיה גדול ופתוח לסלון. כשעדי האדריכלית הזמינה אותי לפגישה על המטבח. ראיתי את השרטוט שהיא הכינה, ופשוט קניתי את זה מהתחלה.

רוני היה בטוח שאת המטבח אני עיצבתי בעצמי, כי המטבח הזה הוא לגמרי אני, אבל הקרדיט הוא של האדריכלים. בלעדיהם זה לא היה קורה, הם פשוט הבינו בדיוק מה אני רוצה. ביומיום המטבח שלנו מתפקד כמרכז הבית. לפעמים עוברים להישען קצת בסלון, אבל חוזרים למטבח.

גם כשאנחנו מארחים בסופי שבוע, המנה הראשונה והשניה תמיד מוגשות במטבח, והמנה העיקרית מוגשת בשולחן פינת האוכל.

השיפוץ

שינינו את חזיתות הבית ופתחנו את המפתחים כדי להכניס אור הביתה. עבדנו עם צמד האדריכלים דולפי לוי ועדי חמיצר, כשדולפי היה יותר בתכנון האדריכלי  ועדי הייתה אחראית על עיצוב הפנים. מאוד נהניתי מהעבודה איתם לכל אורך התהליך ואני מאוד מרוצה מהתוצאה.

שמחתי שהיה לנו בית נתון עם מגבלות ונתוני פתיחה שהיינו צריכים להתחשב בהם ולהתמודד איתם. היה יותר זול עבורנו להרוס את הבית לגמרי ולבנות בית חדש, אבל לא רצינו להיסחף לבניית משהו ענקי שלא נתחבר אליו. רצינו בית מינימלי שישרת אותנו. היה חשוב לי שהבית יהיה נקי מבחינת הנראות שלו, ושאני אהיה זו שאכניס בו את האופי העיצובי. אני לא אוהבת בתים מעוצבים, אני אוהבת שהחיים עצמם מכניסים את העיצוב לתוך הקירות.

בשיפוץ הבנתי

שהתבגרתי. לא היו מלחמות. הכל היה נעים. אני יכולה להשוות את חווית השיפוץ שלנו לחוויות מקבילות של אנשים שאני מכירה. אם הייתי בונה את הבית בשלב שבו הייתי צעירה יותר, נראה לי שהייתי יותר מתעכבת על דברים, אבל נכנסתי לשיפוץ הזה בידיעה שאני לא רבה על כלום. לא היה פה שום עניין של  לנסוע לחו"ל ולבחור רהיטים. הברז במטבח למשל. מאוד רציתי אותו וקיבלתי הצעות מחיר מופקעות עליו. בסוף, חבר מגרמניה שלח לנו את הברז במחיר מצחיק, אחרת לא הייתי קונה את הברז הספציפי הזה. עבדתי לפי התקציב וכל הבחירות נעשו בהתאם אליו. הייתי מספיק בוגרת להבין שזה לא באמת משנה אם זה יהיה שיש כזה או אחר, אם זו קרמיקה בשחור או באפור כהה. מה שבאמת משנה זה המראה השלם שמתקבל מכל הבחירות.

הדבר היחיד שהתעקשתי עליו מול האדריכלים היה החיפוי החיצוני של הבית – לוחות הצמנט שצבענו בלבן, שאני מאוד אוהבת כי הם מזכירים לי את בתי הפרברים בארצות הברית.

תל אביב

מאוד אוהבת את תל אביב. מאוד גאה לגור בתל אביב ולדעת שזו העיר שלי. אני גרה בתל אביב מאז הילדות שלי. אוהבת מאוד את החוף. היום אני הולכת לים רק בסופי שבוע, בגלל קרינת השמש, אבל אני ממש מחוברת לים. אוהבת מאוד את התרבות בתל אביב. יש פה כל יום מה לעשות. את הלחות בקיץ אני שונאת. אם זה היה אפשרי, אז לא הייתי פה ביולי-אוגוסט-ספטמבר.

 

שופינג

כשאני נוסעת לחו"ל אין דבר כזה שאני נוסעת לקניות. זה על הדרך, או שלא. אף פעם לא אגדיר קניות כמטרה. גם על אמנות שאני קונה אין לי צורך להוציא המון כסף כדי לאהוב אותה. נראה לי שהעבודה הכי יקרה פה בבית היא שלי. אני לא קונה אמנות בגלל היוקרה. אני קונה כי טוב לי ונעים עם זה בעיניים. זה משהו שאני אוספת לאט ובהדרגה וזה פשוט עושה לי טוב.

חו"ל

אני מאוד אוהבת את ניו יורק. גדלתי שם עד גיל 7, הילדים שלי נולדו שם. אני אשמח אם הילדים שלי ילמדו שם ותהיה לי סיבה קצת לחזור לשם. היה יכול להיות גם מעניין עבורי גם לגור במקום שלא הייתי בו אף פעם, כמו יפן. אני לגמרי נודדת. איפה שתשימו אותי אני מסתדרת ולא מתגעגעת, ולא חסר לי כלום. מוצאת את עצמי בכל מקום. יודעת ונהנית גם להיות לבד ולצאת למסעדות, בתי קפה וסרטים לבד.

הבלוג

כשהתחלתי עם הבלוג, עדיין לא התחלתי עם הבלונים. אני מארחת הרבה וביקשו ממני כל הזמן מתכונים, וזה מה שגרם לי לפתוח את הבלוג. אפילו לא היה לי פייסבוק באותה תקופה. חברה שלי הייתה משתפת בפייסבוק שלה את הפוסטים מהבלוג, ובכל פעם שהיא שיתפה – ראיתי תנועה בבלוג. אז בחיל ורעדה פתחתי פייסבוק והיה לי התקף חרדה בכל פעם שהעליתי לשם תמונה, כי זה היה כאילו להגיד: "הי, אני פה תשפטו אותי". היום זה מצחיק אותי.

בהתחלה הייתי אדוקה, כל יום חמישי מפרסמת מתכון. אחר כך אפשרתי לעצמי לזרום, ובזמנים לחוצים יותר לוותר לעצמי. יש לי שותפה לבלוג – רונה קובו, שהייתה גם שותפה שלי בקונדיטוריה והיא אופה את השטרודלים הכי טעימים בעולם. היא בכל סוף שבוע איתי פה ואנחנו מכינות ביחד הכל. בדרך כלל אנחנו מכינות שני מתכונים ולא רק אחד, כי אנחנו לוקחות בחשבון שאחד לא יצטלם יפה, או אחד לא יהיה מספיק טעים וכו'. רונה גם כותבת את משפטי הפתיחה בתחילת כל פוסט. היא משעשעת וחמודה והכתיבה באה לה הרבה יותר בקלות מאשר אצלי.

השראה

אני מקבלת המון השראה מהשיטוטים שלי בגלריות ותערוכות. אני מסתובבת עם קרן בר-גיל כל שבועיים והצטרפתי לקבוצה נוספת, כך שבממוצע אני פעם בשבוע בסיורי גלריות וזה ממלא אותי לגמרי. באוכל – האינסטגרם הוא ההשראה שלי – מה להכין, איך להגיש, איך לצלם.

כרגע חלק מהעבודות שלי הן בהשראת אמני פופ ארט – מל בוכנר, רוי ליכטנשטיין. אני מנסה לפנות לעצמי זמן עבור עבודות שהן לא מוזמנות כדי ליצור דברים חדשים בהשראת הפופ ארט.

אוהבת מאוד את המגזינים Telavivian, Wallpaper, My Interior.

Attachment

העבודה שלי שאני הכי אוהבת היא Sue Me# . אבל אני לא באמת נקשרת לעבודות שלי. אם מכרתי – אעשה חדש. חוץ מאוסף האמנות שלי שאני מאוד קשורה אליו, אני בדרך כלל לא נקשרת לפריטים.

הסטודיו

כל פעם שאני נכנסת לסטודיו אני צובטת את עצמי: זה אמיתי? זה שלי? אני פה? זה סטודיו הכי מאובק בעולם, מלא בחימר, גלזורות, עבודות שמתייבשות ותנור. בדרך כלל לקוחות לא מגיעים לשם, חוץ מכאלה שחשוב להם לראות, להבין. את רוב הלקוחות אני לא פוגשת, אבל בדרך כלל שולחים לי תמונה אחרי שתולים או מתקשרים להתייעץ איך לתלות.

למרות שיש זמנים מאוד לחוצים בסטודיו, אני לא רוצה להעסיק עובדים שיעזרו לי להתגבר על הלחץ. הרי תכננתי להיות עסוקה במה שאני אוהבת, אז מה יצא לי מזה שעובדים יעשו בשבילי את מה שאני אוהבת – אשב בבתי קפה ובים?

אתגרים

אני אוהבת את העצמאות שלי, אבל אני אדם שמאוד אחראי להבטחות שלו, אז העבודה מציבה גבולות לחופש שלי. החימר הוא חומר שמאתגר אותי. זה חומר שצריך ללמוד אותו. אני עד היום לומדת אותו.

אירוח

אני מאוד אוהבת לארח. לא מלחיץ אותי לארח. אני מארחת בצלחות הכי פשוטות. ירשתי מחמותי סט מפונפן של צלחות ואין מצב שאשתמש בו כי הוא מהודר מדי בשבילי. אני מאוד אוהבת להכין אסייתי ומתכננת דברים שאפשר להכין מראש כדי שלא אצטרך לעמוד ולהכין בזמן האירוח. קינוחים אני כמובן מאוד אוהבת. בדרך כלל מכינה שלושה קינוחים.

עוד 3 שנים

מאחלת לעצמי להיות באותו מקום כיפי ומאוזן של עשייה. שימשיך ככה. יש לי עוד פרוייקט סודי שאני עדיין לא יכולה לדבר עליו, אבל אם זה הולך לקרות, כנראה שאצטרך לחפש לי חלום חדש.

לקחנו הביתה

את השמחה, חדוות היצירה, הכרת התודה היומיומית וההנאה האמיתית מאמנות. את המקום השלם והנינוח שקיים בעקבות העשייה, אבל באותה מידה המקום השלם הזה מתקיים גם בלעדי העשייה. תודה רבה לך, סיון על אירוח צבעוני ואופטימי.

תודה רבה לצלמת האהובה והמוכשרת אורית ארנון על כל הצילומים היפהפיים האלה.

נשמח לקרוא תגובות שלכם על הביקור שלנו.

מזמינות אתכם ליצור איתנו קשר אם גם לכם יש בית מעניין, ותרצו לספר לנו את הסיפור של הבית ושלכם.